צעד ראשון לקראת אובמה

"הארץ", 11/06/2009

"ארצות הברית אינה יכולה להשיג את יעדיה במזרח התיכון, אלא אם כן היא מטפלת במישרין בסכסוך הערבי-הישראלי ובחוסר היציבות האזורית. אין מנוס ממחויבות מחודשת ומתמשכת של ארצות הברית לשלום ערבי-ישראלי כולל בכל החזיתות: לבנון, סוריה ומחויבות של הנשיא בוש מיוני 2002 לפתרון של שתי מדינות לישראל ופלסטין. מחויבות זאת חייבת לכלול שיחות ישירות עם, על ידי ובין ישראל, לבנון, פלסטינים (כאלה המקבלים את זכות הקיום של ישראל) וסוריה".

אין זה קטע מהנאום שנשא הנשיא ברק אובמה בקהיר, אלא פסקה ממסמך המסתמן כאחד ממקורות ההשראה החשובים המנחים את מדיניותו המזרח תיכונית - דו"ח בייקר-המילטון, שפורסם בדצמבר 2006. ועדת בייקר-המילטון קמה ככוח משימה דו מפלגתי, שעליו הוטל להציע דרך לחילוץ ארצות הברית מן המדמנה העיראקית. בראש הוועדה עמדו שר החוץ לשעבר, ג'יימס בייקר, מן הצד הרפובליקאי ולי המילטון, שהיה שנים רבות יו"ר ועדת החוץ של בית הנבחרים, מן הצד הדמוקרטי.

בייקר היה אחראי במידה רבה לניצחונו הבעייתי של ג'ורג' בוש בבחירות של נובמבר 2000, אבל כמו רפובליקאים מתונים אחרים ששירתו בממשלו של בוש האב, הוא חלק על מדיניות החוץ של בוש הבן והמליץ על שינוי דרך בעיראק ובמקומות אחרים. בוש דחה את דו"ח בייקר-המילטון, אבל אובמה אימץ כמה מהמלצותיו העיקריות עוד כשהיה מועמד, והצהיר שאם ייבחר יפתח בדיאלוג עם איראן וסוריה ויעמיד את הסוגיה הפלסטינית במקום גבוה בסדר העדיפויות שלו.

מבחינתה של ישראל, האלמנט המדאיג בדו"ח בייקר-המילטון הוא ההצבה הישירה של הזיקה בין הסכסוך הערבי-הישראלי והבעיה הפלסטינית לבין הקשיים ביחסיה של ארצות הברית עם העולם הערבי והאיסלאמי. הטיעון עצמו אינו חדש. מאז 1948 מתחולל ויכוח בין הטוענים שתמיכתה של ארצות הברית בישראל היא מקור המתח בינה לבין חלקים גדולים של העולם הערבי והמוסלמי, לבין הגורסים שהמתיחות נובעת ממקורות רבים - קושי של העולם הערבי להתמודד עם המערב המודרני, תמיכת ארצות הברית במשטרים שמרניים, נוכחותה הצבאית בחצי האי ערב, הפלישה לעיראק וגם התמיכה השיטתית בישראל.

אובמה אימץ, כך נראה, את הגרסה הראשונה. עם כניסתו לבית הלבן הוא נדרש להתמודד עם סדרה מבהילה של בעיות בינלאומיות: משבר הגרעין הצפון קוריאני, הסכנה ליציבותה של פקיסטאן, המלחמה באפגניסטאן, אתגר הגרעין האיראני, המחויבות לצאת מעיראק והצורך לבנות מערכת יחסים חדשה עם רוסיה וסין. בתוך המסכת הזאת, מדינות ערביות ואיסלאמיות תופסות מקום מרכזי. מי שהשתכנע שללא הידרשות מהירה ואפקטיווית לסכסוך הערבי-הישראלי יהיה בלתי אפשרי לפתור בעיות אלה, או לפחות לרכך אותן, אכן מציב את הטיפול בסוגיה הפלסטינית במעלה סולם העדיפויות שלו.

"מפת דרכים" זאת של אובמה וממשלו מחייבת את ישראל לשני מהלכים. הראשון הוא בניית נרטיב נגדי לזה המופיע בדו"ח בייקר-המילטון. השני - להסתלק מן הוויכוח על ריבוי טבעי בהתנחלויות ולהתחיל להתכונן למהלך הגדול הצפויד - יוזמה אמריקאית לחידוש מסיווי של תהליך השלום. נאומו הקרוב של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, יכול וחייב להיות צעד משמעותי ראשון במסלול זה.