אין לנו תפקיד אלא להיות עדים

הארץ, ספרים - עיון, 9.6.20

ח'אלד ח'ליפה הוא סופר סורי יחיד סגולה שלא היגר ממולדתו ומצליח לשרוד במשטר הדיקטטורה של בשאר אל־אסד ולפרסם את יצירותיו החתרניות, שעה שחבריו נרצחו, הוכו ונכלאו.

בחמשת העשורים שקדמו לפריצתו של המרד הסורי ב-2011 מצא משטר הבעת' נוסחה לקיום מערכת יחסים מתפקדת עם הקהילה האינטלקטואלית־תרבותית־אמנותית בסוריה. הנוסחה לא היתה שונה במהותה מזו המוכרת מתולדותיהם של משטרים דיקטטוריים אחרים. משטרי אסד האב והבן הפגינו נכונות מוגבלת לספוג ביקורת ולא היססו לדכא ולכלוא את מבקריהם, אך בה בעת ייחס משטר הבעת' חשיבות רבה למעמדה של סוריה כמרכז חשוב של התרבות הערבית. המשטר ידע להעריך את היוקרה והלגיטימיות שהתיאטרון, הקולנוע, תוכניות הטלוויזיה, השירה והספרות העניקו לו. המשטר גם הבין שמנה מוגבלת של ביקורת מספקת שסתום ביטחון לשחרר חלק מהביקורת הציבורית על המשטר.

כיוון שכך, הוא היה מוכן להשלים עם ביקורת כל עוד זו לא כוונה נגד הלגיטימיות של המשטר והעומדים בראשו. ביקורת שהופנתה נגד שחיתות, חוסר יעילות, ביורוקרטיה ותחלואיהן של החברה והפוליטיקה הערביות בכללן היתה מקובלת על המשטר, והמשטר מצדו ידע לבנות מערכת יחסים סימביוטית עם חלק גדול מהקהילה האמנותית והתרבותית שאנשיה למדו ולימדו במוסדות המדינה והפיקו סרטים, מחזות וסדרות טלוויזיה שמומנו על־ידי הממשלה.

סופרים ויצירות שחרגו מהקווים האדומים שהציב המשטר הוחרמו ולעתים נכלאו. דוגמה מעניינת לתנועותיה של המטוטלת על סקאלה זאת היא סיפורו של גדול מחזאי סוריה עבדאללה ונוס. ונוס היה ביקורתי כלפי המשטר, שאסר על הפקת מחזותיו, אבל ב-2007 כשנבחרה סוריה לשמש כ"בירת התרבות הערבית" ב-2008 (ביוזמת אונסק"ו) התיר המשטר להפיק מחזה שלו כמי שנחשב לאחד המחזאים הבולטים בעולם הערבי, אם לא הבולט שבהם.

שלושת אנשי הרוח הבולטים של סוריה ניסו אך לא הצליחו למצוא מודוס ויוונדי עם המשטר. המשורר ניזאר קבאני שירת כדיפלומט במשרד החוץ הסורי אבל התפטר ב-1966 ללא מתיחת ביקורת על המשטר, ובחר לחיות באירופה עד מותו ב-1998. המשורר אדוניס (עלי אחמד סעיד אסבר), יליד הר העלווים, העדיף לחיות בלבנון ובפאריס. הוא חזר לכמה שנים לדמשק וכתב טור קבוע בעיתון אל־ת'ורה עד שהמשטר פיטר את עורך העיתון והפסיק את פרסום הטור. אדוניס חזר לפאריס וחי שם עד היום. הפילוסוף והאינטלקטואל צאדק אל־עזם חי רוב שנותיו בלבנון, באירופה ובארה"ב. ב-1995 חזר לסוריה לשמש כראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטת דמשק. ב-1999 הסתיימה האפיזודה בכישלון. אל־עזם קיבל רשות לצאת מסוריה כדי שלא לחזור.

ככל שהמרד הסורי העמיק ונהפך למלחמת אזרחים התפתחה בצלו גם מלחמת תרבות בין המשטר לאופוזיציה, כששני הצדדים מנסים לגייס לצדם את תמיכת קהילת הסופרים והאמנים הסורית. רובם תמכו במרד, אך המשטר הצליח לגייס לצדו את הקומיקאי הבולט ביותר בסוריה, דורייד אל־לחאם. ייתכן שמוצאו השיעי של לחאם היה גורם חשוב בהתייצבותו לצד המשטר.

לנוכח המספר הרב של אנשי תרבות שיצאו נגדו הצליח המשטר להחתים כמאה אמנים, רובם אנשי השורה השנייה, על מנשר תמיכה בו. חמורה הרבה יותר היתה האלימות שהופעלה על כמה מי מהם שיצאו נגד המשטר. בריוני אחת המיליציות תומכות המשטר שברה את זרועותיו ואצבעותיו של הקריקטוריסט עלי פרזאת, והזמר אבראהים קשוש, שהתפרסם בשירו "יאללה, לך כבר בשאר", נמצא מת כשגרונו ומיתרי הקול שלו חתוכים. לנוכח מציאות זאת לא היה זה מפתיע שמספר גדול של אמנים מבקרי המשטר העדיפו לעזוב למדינות ערביות אחרות או לאירופה וארה"ב. לא פלא גם שחלק גדול מהמחאה התרבותית־אמנותית נגד המשטר נעשתה ברשתות החברתיות. פופולרית במיוחד היתה חבורה שהפעילה תיאטרון בובות במופעים קצרים.

ככל שהמרד הסורי העמיק ונהפך למלחמת אזרחים התפתחה בצלו גם מלחמת תרבות בין המשטר לאופוזיציה, כששני הצדדים מנסים לגייס לצדם את תמיכת קהילת הסופרים והאמנים הסורית

על רקע זה יש עניין מיוחד בסופר ח'אלד ח'ליפה. ח'ליפה נולד ב-1964 בחלב, ולאחר לימודיו היה לסופר ותסריטאי מצליח. ספרו הראשון פורסם ב-1993 והשני, שפורסם ב-2000, הוחרם על־ידי איגוד הסופרים הערבים שמרכזו בדמשק (ארגון פאן־ערבי קיצוני שגם ביקר את שיחות השלום עם ישראל). את המוניטין שלו קנה ב-2006 עם פרסום "בשבח השנאה", המגולל את סיפורה של משפחת סוחרים חלבית, ודרכה את סיפור מרד האחים המוסלמים נגד משטר הבעת' ב-1982-1979. חלב היתה אחת מזירות הלחימה העיקריות בין המשטר למורדים המוסלמים. המרד הגיע לשיאו בעיר חמאה, שבה הרג המשטר למעלה מ-20 אלף תושבים. ח'ליפה מצא מעין שביל זהב בין תיאור גרפי של המרד והדיכוי האכזרי לבין מידת הזהירות שנדרשה מסופר בסוריה. המלים "אסד", "בעת'", "עלווים" אינן מופיעות בספר. מוזכרים "הנשיא", "המפלגה" ו"העדה האחרת". הספר נאסר בסוריה זמן קצר לאחר פרסומו, אך פורסם מחדש בביירות וזכה להצלחה. ח'ליפה לא נאסר על־ידי המשטר והמשיך בעבודתו, דוגמה מובהקת ליכולת שהיתה באותן שנים לתמרן במסגרת הקווים האדומים.

ספרו החשוב והמצליח ביותר של ח'ליפה פורסם ב-2016 תחת הכותרת "מוות הוא עבודה קשה". הספר מתאר מסע של בני משפחה סורית המובילים את גוויית האב מדמשק לכפר הולדתו ליד חלב. במסע נתקלים בני המשפחה בכל זוועותיה של מלחמת האזרחים. ח'ליפה הסביר בראיונות שהעניק לתקשורת שהרעיון לכתיבת הספר התגבש אצלו לאחר שעבר התקף לב ואושפז בדמשק, ובעת החלמתו שאל את עצמו מה ייעשה בגופתו במקרה שימות.

מדוע החליט ח'ליפה להישאר בסוריה ולא להגר כרבים מחבריו? והוא מסביר: "באופן כללי, אלה מאתנו שיכולים היו להישאר בסוריה נשארו, ואלה שעזבו את סוריה עשו זאת משום שהם נאלצו לעשות זאת. לגבי אלה מאתנו שנשארו, אני מרגיש שאנחנו שימרנו את המקום הזה על אף העובדה שהחיים כאן מסוכנים וקשים. ההחלטה להישאר כאן היא לא קלה בכלל. יש כאלה שעזבו בלי שנאלצו, אבל מלחמה היא לא הזמן לשאול מישהו מדוע הם רוצים לעזוב מקום מסוכן. כשמקום נעשה מסוכן הרי זאת זכותו של כל אחד לחפש ביטחון במקום אחר. אשר לתפקידי ולתפקידם של אמנים אחרים הרי במלים פשוטות אין לנו תפקיד אלא להיות עדים... אנחנו משותקים במה שאנחנו יכולים לעשות. אני בר מזל בהיותי סופר... אני יכול לכתוב בעצמי. אתה לא יכול לצאת החוצה עם מצלמה ולצלם ברחוב היום. זה בלתי אפשרי. אני מרגיש שאם אעזוב את סוריה אאבד את המקום הזה לתמיד. אני די פחדן. אני לא יכול להתחיל את החיים שלי מחדש במקום אחר... אבל זה לא עניין של אומץ... יש מחיר להישארות אבל גם יש מחיר לעזיבה. אני החלטתי לשלם את מחיר ההישארות".

ח'ליפה הצליח לשרוד בסוריה גם מפני שהכריז שאין לו עמדות פוליטיות, הוא רק מתאר מציאות. הוא מבקר גם את האופוזיציה וביקורתו כלפי המשטר מרוסנת. אבל אולי חשובה מכך העובדה שספרו התפרסם כאשר המשטר ניצח למעשה, בעזרתן של רוסיה ואיראן, במלחמת האזרחים ויכול היה להרשות לעצמו לשאת ביקורת, שבשיאה של המלחמה נראתה מסוכנת. העובדה שח'ליפה זכה להכרה בעולם הערבי ובעולם המערבי אף היא מעין מגן.

עם כיבושה של חלב בדצמבר 2016 הסתיים השלב הקריטי של מלחמת האזרחים בניצחון המשטר, שמנסה מאז לבסס את שליטתו והלגיטימיות שלו ולכונן מחדש את מרותו, בהצלחה מוגבלת. סוריה של היום שונה מאוד מסוריה של 2010. שישה מיליוני סורים, בעיקרם סונים, עזבו אותה ועוד כמה מיליונים פליטים בארצם. חלק ניכר מהמדינה אינו בשליטת המשטר והשאיפה לייצב את המשטר ולהתחיל בשיקום כלכלי נראית היום חסרת סיכוי. חמור לא פחות שחלק גדול מהקהילה האינטלקטואלית־תרבותית עזב את סוריה והותיר מדינה מדולדלת שגם ח'אלד ח'ליפה ייתקשה להשיב לה את מעמדה כמרכז חשוב של יצירה ערבית.