אני ערבי ויהודי בעת ובעונה אחת

הארץ – ספרים ועיון, 12.3.19

אליהו ששון היה הבכיר בין בני יהדות המזרח שעבדו לצד ההנהגה האשכנזית של ההסתדרות הציונית ולא חדל להתריע על כישלונה להבין לעומק את הפוליטיקה הערבית. עם מינויו ל"שר הספרדי" בממשלת ישראל ב-1961 הגדיר את הפער העדתי בישראל כ"מחלה ממאירה" והזהיר כי מפא"י תשלם בעתיד מחיר כבד על הפגיעה המתמשכת בבני עדות המזרח.

דמותו של אליהו, אליאס, ששון נצרבה בתודעה ובזיכרון הישראלי כדיפלומט שנודע בדיווחיו הפרטניים ("עשית, דיווחת, עשית") וכמי שמונה על ידי דוד בן גוריון ב-1961 להחליף את בכור שטרית כשר הספרדי הייצוגי בממשלת ישראל. מאוחר יותר, עם פתיחת ארכיוני המחלקה המדינית של הסוכנות ומשרד החוץ, גילו החוקרים דמות מורכבת ומרתקת שעסקה במשך כמה עשורים בניסיון לגשר בין התנועות הלאומיות הערבית והפלסטינית לבין התנועה הציונית ומדינת ישראל. עתה פירסם ד"ר ירון רן את עבודת הדוקטורט שלו העוסקת בחלק ממסכת חייו של ששון והטיל אור חדש הן על ששון האיש והן על כמה מהסוגיות המרכזיות שעל סדר היום הישראלי.

ששון נולד ב-1900/1901 למשפחה יהודית ממעמד הביניים בדמשק. הוא למד בבית הספר "אליאנס" ובבית הספר הנוצרי "אל-עזריה", וגדל בשנים הסוערות של מלחמת העולם הראשונה והסדר השלום שהפכו את דמשק מעיר עותמאנית לבירת ממלכתו קצרת הימים של האמיר ההאשמי פייסל ולחלק מאזור המנדט הצרפתי על סוריה ולבנון.

ששון הצעיר היה פעיל הן בקהילה היהודית והן בתנועה הלאומית הערבית, ומאוחר יותר גם בתנועה הציונית. ב-1927, לאחר חמש שנות גלות בטורקיה, עבר לירושלים, שם מיזג פעילות פוליטית ועיתונאית עם עיסוק במסחר לפרנסתו. ב-1933 נקלט במחלקה המדינית של הסוכנות כמומחה לערבית ולענייני ערבים, ובמשך קרוב ל-40 שנה פעל בזירה הציבורית של היישוב ומדינת ישראל, תחילה כמומחה לענייני ערבים ומאוחר יותר כאיש פוליטי.

ספרו של ירון רן מציג לפני הקורא דמות שניצבה על שני קווי תפר: בין הקהילות היהודיות בארצות ערב לבין הלאומיות הערבית, ובין בני אותן קהילות לבין הממסד האשכנזי הציוני-ישראלי.

בתקופה העותמאנית היו היהודים מיעוט מוכר ואוטונומי ("מילת") במסגרתה של אימפריה מוסלמית. בשנות דעיכתה של האימפריה צמחה בלבנט תנועה לאומית ערבית שביקשה למצוא תחליף לקהילה הפוליטית העותמאנית-אסלאמית. על מחולליה של התנועה הלאומית הערבית נמנו ערבים נוצרים, לבנונים וסורים, ששאפו לבנות זהות ערבית חילונית שבה יוכלו ערבים נוצרים לחיות ולפעול כשותפים שווים לבני הרוב המוסלמי. אליאס ששון הצעיר, שהיה פעיל בשולי הפוליטיקה הלאומית-הערבית בדמשק, נמנה על אותם יהודים משכילים שחתרו למצוא מקום גם לקהילה היהודית במסגרת אותה זהות ערבית חילונית חדשה.

ששון המשיך מבחינה זו בדרכו של אביו, דוד, שהיה פעיל בתנועת אל-נהדה אל-ערביה ("התחייה הערבית") ערב מלחמת העולם הראשונה. ב-1921 כתב ששון בעיתון היהודי בשפה הערבית "העולם היהודי" (אל-עאלם אלאסראילי), "אני ערבי ויהודי בעת ובעונה אחת". ששון חזר על אמירה זאת בניסוחים שונים כמה וכמה פעמים בשנות העשרים של המאה הקודמת. שלב זה בראייתו העצמית של ששון כ"יהודי-ערבי" לא האריך ימים. ששון נהפך לציוני, ואת השאיפה להיטמע בקהילה ערבית חילונית המיר בזהות ציונית. את הקירבה שחש לפעיליה של התנועה הלאומית הערבית ביקש מאז אמצע שנות העשרים לרתום לניסיון למצוא פשרה בינה לבין המפעל הציוני.

כפי שנראה עוד להלן, חש ששון טינה אל הממסד האשכנזי ששלט בתנועה הציונית ובמוסדות היישוב על קיפוחם ודחיקתם של יוצאי מדינות ערב. אבל התקופה הקצרה שבה ראה עצמו "יהודי ערבי" אינה הופכת אותו למבשר מוקדם של אסכולת "היהודים הערבים" שהתגבשה בין אינטלקטואלים מזרחיים וסוציולוגיים ביקורתיים בעשורים המאוחרים של המאה העשרים. אסכולה זו, המזוהה עם שמות כגון יהודה שנהב ואלה שוחט, קראה ועודנה קוראת תיגר על הנרטיב הציוני הדומיננטי ושוללת את ה"דה-ערביזציה" שכפתה העדה האשכנזית על יוצאי ערב על מנת להטמיע אותם במעמד נחות בתוך יישות בעלת אוריינטציה מערבית המתנשאת על התרבות המזרח תיכונית, ערבית ויהודית כאחת.

יחסו של ששון לממסד האשכנזי ששלט בתנועה הציונית היה אמביוולנטי. ששון הצעיר היה להוט להתקבל על ידי אותו ממסד ולתרום למפעל הציוני את כישוריו — היכרות עמוקה עם הלאומיות הערבית ורבים ממנהיגיה ושליטה בשפה ובתרבות הערבית — כדי למצוא פתרון והסדר לסכסוך המתהווה בארץ ישראל. הוא גרס שאפשר ליישב את הסכסוך בין שתי התנועות הלאומיות על ידי הקמת יישות יהודית-ציונית בארץ שתהיה חלק מפדרציה ערבית בראשותו של המלך פייסל. רעיון זה תאם את החשיבה הציונית שעמדה ביסוד הסכם וייצמן-פייסל שנחתם ב-1919 ולעולם לא מומש. הרעיון שאת ההתנגשות הקשה בין הציונות לבין הלאומיות הפלסטינית אפשר למוסס על ידי הסכם עם התנועה הלאומית הערבית או מדינות ערב נותר מוטיב קבוע בדיפלומטיה של סכסוך ישראל-ערב, ומופיע בימינו אלה תחת השם "פתרון אזורי".

לדידו של ששון הדרך לקדם את הרעיון, בראשית שנות העשרים, היתה באמצעות דיאלוג והסברה מול המנהיגות הערבית בדרכי נועם. הוא סלד מגישתם של עסקנים ציוניים כחיים קלווריסקי, שנטה לשחד מנהיגים ערבים פלסטינים. ששון ראה בכך ביטוי ליחס מזלזל לאנשי המזרח. ביקורתו העניינית הוחרפה על ידי התסכול והעלבון מכך שההנהגה הציונית סירבה להשתמש בשירותיו. באוגוסט 1921, ערב הקונגרס הציוני ה-12 שהתכנס בקרלסבד, פירסם ב"דואר היום" מכתב גלוי לצירי הקונגרס מדמשק ובו מתח ביקורת על ההנהגה הציונית ועל שליחה בארץ ("ועד הצירים"). הוא טען שהיה אפשר להרגיע את הציבור הערבי בארץ ותומכיו בסוריה אילו ניתן לו ולחבריו לעסוק בהסברה בקרבם, אבל "ההסתדרות הציונית חטאה חטא לא יכופר כשהעלימה עין מהיהדות המזרחית… אם היינו יודעים לדבר לעם הערבי ובאי כוחו היינו מעמידים תחת השפעתנו את רוב עיתוני סוריה, היינו נואמים לפני העם הערבי ומסבירים לו את התועלת הכרוכה לו בעבודה הציונית והיינו מצרים בעד ההשפעה האנטי-ציונית בחוגים הערבים בארץ ישראל ובסוריה". ששון חזר וטען כי רק היהדות "הנמצאת בשטח ערבי" תוכל לנטרל את השפעתם של הקיצונים האנטי-ציוניים. בלי לנקוב בשמו של קלווריסקי, ששון טען כי "אנחנו תמיד התנגדנו לקנות אנשים בכסף על ידי ההסתדרות הציונית".

לאט לאט ובהתמדה פילס ששון את דרכו אל לבו של הממסד בארץ ישראל המנדטורית, תחילת כמומחה מקצועי לערבית ופוליטיקה ערבית, ולאחר מכן, בין 1940 ל-1948, כראש האגף הערבי בסוכנות היהודית, וב-1948/9 כמנהל מחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ. בתפקידים אלה הוא עבד לצדם של בן גוריון, ארלוזורוב, שרת ודב יוסף, שהעריכו את שליטתו בערבית והיכרותו עם האליטה הפוליטית הפלסטינית והערבית ויכולתו להתקשר עם פוליטיקאים ערבים, לאסוף מידע, ולנסות לשנות עמדות.

הוא היה הבכיר בין בני יהדות המזרח שעבדו לצדה של ההנהגה האשכנזית. הוא דבק בביקורתו על כישלונה של הנהגה זו להבין לעומקה את הפוליטיקה הערבית, אף ידע לרסן את ביקורתו והיה "עוזר ויועץ" נאמן, אך לא מעצב מדיניות — מלאכה זו נשארה בידי ההנהגה הפוליטית האשכנזית.

תחושת הקיפוח של ששון צפה ועלתה עם מינויו ל"שר הספרדי" בממשלת ישראל ב-1961. ב-1962 הציע להקים ארגון גג מייסד, על מפלגתי ובלתי פוליטי, לבני עדות המזרח, וב-1963, בוועידה התשיעית של מפא"י, יצא חוצץ נגד שר החינוך והתרבות אבא אבן. ששון קבל על כך שמפעלם של פעילי התנועה הציונית בעיראק, סוריה, מצרים, בולגריה ויוון אינו זוכה אפילו לפרק אחד בספרי ההיסטוריה של מערכת החינוך. הוא מחה על אי אזכורם של בני היישוב הישן, הספרדים, במפעל הציוני וביישוב הארץ ועל ההתעלמות מהעליות הגדולות מארצות המזרח. ששון הגדיר את הפער העדתי בישראל כ"מחלה ממאירה".

בספטמבר 1963 איים להתפטר מתפקיד שר הדואר אם לא ימונה כחבר בוועדת השרים לענייני ביטחון ואם לא יוקם פורום בכיר לטיפול בעדות המזרח. בעוד אנשי הצמרת של מפא"י כעסו על כך שמי שזכה להתמנות לשר אינו אסיר תודה על קידומו, ששון הזהיר את עמיתיו כי מפא"י תשלם בעתיד מחיר כבד על הפגיעה המתמשכת בבני עדות המזרח.

מדפי ספרו של ירון רן מצטיירת דמותו של אליהו ששון כגירסה מוקדמת של יונה ציונית וישראלית. כאיש צעיר בדמשק וירושלים הטיף לפשרה בין הציונות ללאומיות הערבית והפלסטינית. בשנות השלושים אימץ אידיאולוגיה קרובה לזו של "ברית שלום", הגם שלא נמנה על שורותיו של ארגון שבו היה חש ודאי כנטע זר. כמומחה בכיר בשירות המחלקה המדינית ומשרד החוץ ניסה במשך עשורים למצוא נוסחאות פשרה, למנוע תמיכה אוטומטית ומלאה של מדינות ערב בעניין הפלסטיני, למנוע את הצטרפותן למלחמת 1948, לשאת ולתת על הסכמי שלום עם ירדן ומצרים בסוף אותה מלחמה. כשר בממשלתו של לוי אשכול הציף אותו אחרי מלחמת ששת הימים בתסקירים שקראו לנצל את הישגי המלחמה להשגת הסכמי שלום ופתרון בעיית הפליטים.

רן בחר לאפיין את ששון בכותרת ספרו במונח "ערביסט". מונח זה משמש בעשורים האחרונים לציין בעיקר את המומחים האמריקאים לענייני ערב והמזרח התיכון, והוא רכש בעיקר בישראל אבל גם בארצות הברית ממד של ביטוי גנאי למי שמזדהה עם העולם הערבי, לעתים על חשבון האינטרסים של ארצות הברית ולעתים על חשבונה של ישראל. בכל מקרה ממלא הערביסט תפקיד של מתווך פוליטי ותרבותי המפרש לממסד שלמענו הוא עובד את הפוליטיקה והלכי הרוח של האזור.

הערביסט הוא מעין "קרוב משפחה" של המזרחן, האוריינטליסט, שצבר אף הוא ממד של ביטוי גנאי עם פרסום ספרו של אדוארד סעיד, שטען כי האוריינטליסטים המערבים נהפכו למכשירי שליטה בשירות האימפריאליזם והקולוניאליזם המערבי ולכלי של דיכוי הראייה העצמית העצמאית של בני המזרח והכפפתם לידע ולאינטרסים של המערב. בשנות עבודתו בסוכנות היהודית ובמשרד החוץ הישראלי היה ששון מעין ערביסט, מומחה מאין כמוהו בפוליטיקה הערבית של אותם ימים, בעל יכולת נדירה לתקשר עם פוליטיקאים ערבים, ובעל רשת קשרים ברחבי העולם הערבי המעוררת התפעלות וקנאה.

אבל מקומו של הערביסט במערכת הציונית והישראלית שונה ממקומו של הערביסט האמריקאי והאירופי. אלה האחרונים פעלו ופועלים בשירותם של מקבלי החלטות המרוחקים מענייני האזור ונשענים במידה רבה על הידע והפירוש של בעל המקצוע. ששון פעל לצדם של אישים כבן גוריון, ארלוזורוב ושרת, שהכירו את ההנהגה הפלסטינית ולעתים גם הערבית, תקשרו אתה במישרין, וחשוב מזאת — גיבשו את דעתם בשאלות העיקריות של יחסי ישראל-ערב על בסיס אמונתם בצורך להקים מדינה יהודית ריבונית. השקפה זאת התנגשה חזיתית בנחישות הפלסטינית בהנהגתו של המופתי לשלול כל ריבונות יהודית בארץ ישראל ובהצלחתו לרתום בסופו של דבר את מדינות ערב לעניין הפלסטיני, גם אם חשו חלק ממנהיגיהן שהאינטרס הממלכתי שלהן חייב מדיניות שונה.