סקירה שלישית

פרופסור רבינוביץ' סוקר את פועלו של ססיל חוראני, אינטלקטואל ערבי שהחזיק בעמדות בלתי שיגרתיות בסכסוך הערבי-ישראלי

אולי המפתח נשמר אצלו "הארץ", 05/02/10

במאמרו ב"תרבות וספרות" (22.1) הנגיד חיים גורי את תגובתו של נתן אלתרמן למלחמת ששת הימים, כלומר תמיכתו בארץ-ישראל השלמה, לתגובתו החכמה של ססיל חוראני, האינטלקטואל הלבנוני-בריטי. חוראני קרא לעולם הערבי להשלים עם קיומה של ישראל, אך גם לנצל את שליטתה בכל ארץ ישראל המערבית כדי לחתור למה שנקרא בימינו "פתרון המדינה האחת".

הניגוד הזה פותח צוהר לסיפור מאלף לא פחות, סיפורה של משפחת חוראני וסיפורי המשנה הנובעים ממנה. אבי המשפחה, פדלו עיסא חוראני, היה תושב העיירה מרג' עיון בדרום לבנון, בן העדה היוונית-אורתודוכסית, שבהשפעת מיסיונרים של הכנסייה הפרסביטריאנית הסקוטית המיר את דתו והיגר למנצ'סטר לפני מלחמת העולם הראשונה. רשת המיסיונרים שפעלה באותה תקופה במזרח הגבילה את פעילותה לנוצרים ויהודים, שכן על פי חוקי האסלאם, מוסלמי הממיר את דתו חייב מיתה. במנצ'סטר נולדו לזוג חוראני שלושה בנים מוכשרים: ג'ורג', אלברט וססיל.

ג'ורג' הוא הפחות מוכר בין השלושה. הוא בחר בקריירה אקדמית, התמחה בפילוסופיה אסלאמית והיה בסופו של דבר לפרופסור באחד הקמפוסים של האוניברסיטה של מדינת ניו יורק.

הקריירה של אלברט חוראני (1915-1993) היתה מעניינת יותר. כמו בנים רבים אחרים לדור שני של מהגרים גדל בזהות חצויה - בריטית וערבית-לבנונית. במלחמת העולם השנייה שירת במערכת הבריטית בקהיר כמומחה לעניינים ערביים. הקריירה שלו באותן שנים התנהלה כתמונת ראי לזו של אבא אבן. אבן היה קצין בריטי ממוצא יהודי דרום אפריקאי, בעל רקע אקדמי מובהק שנרכש בקיימברידג', ועם תום המלחמה התגייס לעבודה מלאה במערכת הדיפלומטית הציונית והישראלית. אלברט חוראני היה איש אוקספורד המזוהה עם העניין הערבי ובתום המלחמה הוצב בראש "המשרד הערבי" בירושלים. היה זה אחד בשורה של "משרדים" שייצגו את העניין הפלסטיני בשנות המאבק הדיפלומטי שקדם להחלטת החלוקה ומלחמת 1948.

בתקופת שהותו בירושלים נמנה חוראני עם מקורביה של קייטי אנטוניוס, עמוד התווך של החברה האנגלו-ערבית בירושלים המנדטורית (המתוארת בכשרון רב בספרה של הדרה לזר, "המנדטורים"). אנטוניוס היתה בת למשפחת נימר הלבנונית-מצרית ואלמנתו של ג'ורג' אנטוניוס, פקיד בכיר בממשלת המנדט ומחבר הספר "היקיצה הערבית", שבמעטה של אחד הספרים המוקדמים על תולדות הלאומיות הערבית הציג בצורה מתוחכמת את הטיעון הערבי-פלסטיני במאבק על ארץ-ישראל.

עם תום המערכה חזר אלברט חוראני לאנגליה, נקלט באוקספורד והחל בקריירה אקדמית מזהירה, שהפכה אותו לדמות מרכזית בלימודי המזרח התיכון באנגליה ובארצות הברית כאחת. כבר בשנות הארבעים פירסם את ספריו "סוריה ולבנון" ו"מיעוטים בעולם הערבי", ובעשורים הבאים את ספריו הגדולים "המחשבה הערבית בעידן הליברלי" ו"ההיסטוריה של העמים הערביים". מעמדו נקבע גם בשל תלמידי הדוקטורט הרבים שהדריך והשפעתו על כתב העת האמריקאי החשוב "האגודה ללימודי המזרח התיכון".

יחסו של אלברט חוראני "המאוחר" לישראל היה מורכב. באוקספורד התנהג כג'נטלמן מושלם. הוא הדריך דוקטורנטים ישראליים (משה מעוז, בוטרוס אבו מנה, יוסף למדן ואחרים) ונהג בפתיחות רבה כלפי עמיתים ישראליים. אך ברובד עמוק יותר לא נעלם חסיד הלאומיות הערבית הליברלית, תומך כאוב של העניין הפלסטיני ומי שראה עצמו, כמו אינטלקטואלים נוצריים ערביים אחרים, גם כ"איש שוליים", החי בין שני עולמות ופועל כגשר אל המערב (חוראני היה נוצרי אדוק ובשלב מאוחר של חייו הצטרף לכנסייה הקתולית).

כשרונותיו של האח הצעיר, ססיל, תועלו לכיוונים אחרים וחייו התגלגלו במסלול צבעוני והרפתקני יותר. מסלול זה מתואר באוטוביוגרפיה שפירסם ב-1984, "אודיסיאה בלתי גמורה". ססיל רואה עצמו כבעל זהות כפולה: בריטית ולבנונית. בתו נשואה לבן משפחת קיינס (צאצא של הכלכלן הנודע ושל צ'רלס דרווין) ונכדו הוא סקנדר קיינס, כוכב קולנוע צעיר (המוכר מ"סיפורי נרניה"). אך זירת הפעולה העיקרית של ססיל חוראני היתה המזרח התיכון. לאחר שהשלים את לימודיו באנגליה וזכה בתואר דוקטור, שימש יועץ לנשיא טוניסיה, חביב בורגיבה, ולבית המלוכה הירדני ושלח את ידו בארגון פסטיבלים שהתרפקו על העבר המרוחק של שתי המדינות (ג'רש בירדן וקרתגו בטוניסיה).

את הגישה הפרגמטית לסכסוך עם ישראל, שניכרה במאמר שחיים גורי ציטט ממנו, הפגין ססיל חוראני עוד לפני מלחמת ששת הימים. השפעתו ניכרה על "תוכנית השלבים" שפירסם פטרונו, הנשיא בורגיבה, ב-1965, כאשר קרא לעולם הערבי לחדול ממאבק חסר תוחלת בישראל. בורגיבה הציע גישה אחרת: להכיר בישראל בגבולות החלוקה של 1947 ולהמשיך את המאבק נגדה בדרכים מדיניות. העיתוי של פרסום "תוכנית בורגיבה" לא היה מקרי. המאבק בין המחנות "המהפכני" ו"השמרני" בעולם הערבי והמלחמה הקרה במזרח התיכון היו אז בשיאם, ובורגיבה ביקש לקרוא תיגר על גמאל עבד אל-נאצר, מנהיגם של מצרים והמחנה המהפכני. שאלת ישראל או השאלה הפלסטינית, אז כמו בעשורים הקודמים ובעשורים הבאים, הייתה זירת מאבק ואבן בוחן מובהקת. בורגיבה הוקע והותקף בחריפות, אך שנים מעטות לאחר מכן אומצה דרכו בקונסנזוס הערבי. ססיל חוראני, יועצו של בורגיבה, מילא תפקיד חשוב בגיבוש התוכנית.

בשנות השבעים המאוחרות הגיע ססיל חוראני לזירה ישראלית-ערבית אחרת. הוא חזר והתיישב בבית המשפחה המקורית במרג' עיון, שנמצא בתחומו של "אזור הביטחון" הקטן (לפני הרחבתו אחרי מלחמת לבנון ב-1982). אזור זה הנהיג מייג'ור סעד חדאד, שניהל בשביל ישראל אזור חיץ כדי להגן על אזור הצפון מפני אש"ף, שהקים באותן שנים (לאחר גירושו מירדן) בסיס טריטוריאלי בלבנון. לא ברור בשליחותו של מי התיישב ססיל חוראני באזור הביטחון, אך הוא בילה בו תקופת זמן משמעותית ושימש מעין "יועץ מדיני" לסעד חדאד. על פי הנורמות של הלאומיות הערבית או "התקינות הפוליטית" של העולם הערבי שוב היה כאן דפוס התנהגות חריג.

בדצמבר 1967 השתתף ססיל חוראני בוועידה שאירגן "המכון לענייני הים התיכון". מייסד המכון, שמואל מרלין, נמנה עם אותם ישראלים תוססים שפעלו מחוץ לדפוסים המקובלים והמקובעים של הפוליטיקה הציונית והישראלית וחיפשו פתרונות יצירתיים ובלתי שגרתיים לבעיות היסוד של התנועה הציונית ומדינת ישראל, כשהם חוצים בדרכם את קווי החלוקה בין ימין לשמאל. ההרצאות שהושמעו באותו כינוס פורסמו לאחר מכן בכרך שכותרתו "המעצמות הגדולות והמשבר הנוכחי במזרח התיכון", שכלל גם תרומה כתובה של ססיל חוראני.

במשך רוב שנות המאבק הישראלי-ערבי על ארץ ישראל ובמהלך הניסיונות הרבים שנעשו ליישב את הסכסוך, ניסו נציגים רשמיים ולא רשמיים של הממסדים והזרמים המרכזיים בשני המחנות למצוא פתרונות ולהגיע להסדרים. כפי שאנו יודעים, לא צלח הדבר. ייתכן שאת המפתח לפתרון אפשר למצוא במפגשים של דמויות בלתי שגרתיות כמו ססיל חוראני ושמואל מרלין.