המתווך - שלום אמריקני

"הארץ", 17/06/2009.

בניגוד לעמיתיו מצוות השלום של הבית הלבן, מרטין אינדיק מוותר בספרו החדש על כתיבת זיכרונות ומנסה להסביר את הכישלון להשכין שלום בין ישראל לעולם הערבי.

לסכסוך הישראלי-ערבי מלאו זה לא מכבר שישים ואחת שנים. במניין שנים זה קיים מניין- משנה של "תהליך שלום" שהחל ב-1973, לפני שלושים ושש שנים. שמונה שנות כהונתו של ביל קלינטון כנשיא ארצות-הברית נחשבות ל"תור הזהב" של "התהליך". אין בכך כדי להמעיט מחשיבותן של פריצות דרך היסטוריות כמו חוזה השלום הישראלי-מצרי (1979), אך בשנות התשעים הושקע מאמץ בינלאומי ואזורי אדיר ושיטתי לנסות וליישב את הסכסוך. ההישגים של אותו עשור (שלום ישראלי-ירדני, הכרה הדדית בין ישראל לתנועה הלאומית הפלסטינית ומידה ניכרת של נורמליזציה ביחסי ישראל עם חלק ניכר מהעולם הערבי) והתחושה שהסכסוך היה קרוב מאי פעם לפתרון, הותירו דוק של נוסטלגיה על ניסיון שבסופו של דבר כשל. "תהליך השלום" של שנות התשעים הוליד גם ספרות עשירה -- בחלקה אקדמית, בחלקה פולמית ובחלקה זיכרונות של פוליטיקאים ומעצבי מדיניות ישראליים ואמריקאים. "צוות השלום" האמריקאי הורכב ברובו מבעלי ניסיון אקדמי ורובם נצלו את "שנות הגלות" של ממשל בוש כדי לכתוב: דניס רוס (דוּח מפורט על תהליך השלום וספר שני על מדינאות ומדיניות חוץ), ארון מילר (ספר ביקורתי על מדיניות ארצות-הברית במזרח-התיכון, הממליץ על קו נוקשה כלפי ישראל) ודן קרצר (שחיבר יחד עם סקוט לסנסקי ספר יישומי על מדיניות השלום של ארצות-הברית במזרח התיכון). מרטין אינדיק התעכב בכתיבת ספרו שלו בעת שהקים בוושינגטון את "מרכז סבן למדיניות מזרח-תיכונית". בדיעבד הסתבר שהעיכוב היה לברכה, שכן קשה לחשוב על מועד מוצלח יותר לפרסום ספר העוסק בניסיונו של ביל קלינטון ליישב את הסכסוך הישראלי-ערבי. שתי הסוגיות העיקריות אותן ניסה קלינטון לפצח -- הסכסוך הישראלי-פלסטיני והסכסוך הישראלי-סורי -- שמרו על מקומן המרכזי בסדר היום המזרח תיכוני והבינלאומי. החלטתו של הנשיא ברק אובמה להקנות עדיפות לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני ולפתוח בדיאלוג עם איראן וסוריה, עוררה עניין מחודש בכישלונו של ממשל דמוקרטי קודם להגשים מטרות דומות. יתרה מזאת, כמה מן השחקנים העיקריים בדרמה של שנות התשעים נמצאים עדיין על מכונם וכמה מהם שבו אל הבמה -- בנימין נתניהו כראש ממשלה ואהוד ברק כשר בטחון. ואם ביל קלינטון נעדר מן התמונה הרי לרעייתו, הילארי, נועד תפקיד מרכזי כמזכירת המדינה. רוב חברי "צוות השלום" של קלינטון לא נקלטו בממשל אובמה והאחד שנקלט, דניס רוס, מופקד בשלב זה לפחות על "התיק האיראני" ואינו עוסק במישרין בניסיון לחדש את "תהליך השלום" הישראלי-ערבי. בשל רצון ברור ומוצדק להבדיל את ספרו מאלה של עמיתיו, בחר אינדיק למקד את ספרו בביל קלינטון, בצוות שלו ובניסיון שעשה לעצב מחדש את המזרח-התיכון וליישב את הסכסוך הערבי-ישראלי. על בסיס ניסיון עשיר ויוצא-דופן -- הממונה על המזרח-התיכון במועצה לביטחון לאומי, שגריר בישראל (פעמיים) ועוזר מזכיר המדינה לענייני המזרח-התיכון -- בא אינדיק לתאר ולנתח את מהלך הדברים ואת הכישלון שחתם תקופה יוצאת דופן זאת. בכך חסך מאיתנו עוד דפי זיכרונות משנות התשעים והצליח להפיק כרך כתוב היטב, מרתק ועשיר בתובנות. ספרו של אינדיק יוצא נשכר מן הכנות בה הוא מתאר את הממונים עליו ואת עמיתיו ומנכונותו לסטות מעת לעת מסיפור הדברים הקולח על מנת לספק רקע או ניתוח לעומק של סוגיה מרכזית. כפי שכותרת ספרו מרמזת, מאמין אינדיק שנשיאים כמו קלינטון (ובאורח שונה ג'ורג' בוש הבן ובעתיד אולי גם ברק אובמה) נאלצו להתפכח ממידה ניכרת של תמימות (מהולה ביוהרה) כאשר באו לעצב מחדש את פניו של המזרח התיכון או לפתור את הסכסוך הערבי-ישראלי ונתקלו במורכבותו של האזור. פעם אחר פעם חוזר הסיפור על עצמו: נשיא אמריקאי המכיר את גודל האתגר הכרוך בכך מוקסם ומתפתה על ידי זירה היסטורית המאוכלסת במנהיגים מרתקים ומגלה מחדש שאפילו המנהיג החזק בעולם אינו יכול לגבור על שורה של מכשולים:

"They will run up against the same structural impediments detailed in this book: the resistance of Arab leaders to change; the fractiousness of Israeli politics; Palestinian dysfunctionalism; and the vulnerability of any political process to endemic violence and terrorism" (p.393)

על מנת להבין כהלכה למה מתכוון אינדיק כשהוא כותב על "structural impediments" כדאי לבחון מקרוב כיצד הוא מתאר ומנתח שלוש מן הפרשיות השנויות במחלוקת באותה תקופה. הראשונה נוגעת לאחת מנקודות המפנה המכריעות של תהליך מדריד, הלא היא החלטתו של יצחק רבין באוגוסט 1993 לחתום על הסכם אוסלו ולא למצות את הפוטנציאל שנוצר בערוץ הסורי לאחר שהפקיד בידי מזכיר המדינה, וורן כריסטופר, נכונות מותנית לסגת מן הגולן תמורת חבילת שלום וביטחון דומה לזאת שהעניק בזמנו אנור סאדאת למנחם בגין. כמי שכיהן אז כשגרירו של רבין בוושינגטון וכנושא ונותן עם סוריה, ייחסתי את כישלון המהלך הסורי לאכזבה שחש רבין נוכח תגובתו של אסד להצעתו מרחיקת הלכת (אסד השיב בכן עקרוני ובהצעה נגדית בלתי מספקת בעליל) ונוכח החלטתו של כריסטופר להעביר אליו את תשובתו של אסד ולא לדחות אותה על הסף כבלתי מספקת. אינדיק מפרש את מהלך הדברים בצורה שונה לחלוטין. על פי ראייתו שלו דבק רבין בעקביות במטרתו המקורית – לחתום על הסכם ראשון עם אש"ף – וכל תכליתו של המהלך במסלול הסורי לא הייתה אלא להפעיל לחץ על יאסר ערפאת על מנת לחלץ ממנו עסקה טובה יותר. על פי פירוש זה אין פלא שמזכיר המדינה וצוותו חשו מרומים וכועסים. במחלוקת בין חסידי "סוריה תחילה" לבין חסידי "פלסטין תחילה", נמנה אינדיק עם חסידיה הבולטים של האסכולה הראשונה ואכן כשלון המאמץ בן עשר השנים ליישב את הסכסוך הסורי-ישראלי תופס מקום חשוב בספרו. השלב האחרון של מאמץ זה התרחש בתקופת כהונתו של אהוד ברק. ברק עצמו היה מחסידי "סוריה תחילה", אך הוא התקשה בהתנעת המו"מ עם סוריה. בסופו של דבר הפתיע אסד את ארצות-הברית וישראל כאשר בדצמבר 1999 לא זו בלבד שהסכים לחדש את המו"מ אלא שהציע גם לקיים אותו בדרג פוליטי בכיר ולשגר לוושינגטון את שר החוץ שלו פארוק אל-שרע למפגש משולש אמריקאי-סורי-ישראלי. אינדיק וחבריו התרשמו שאסד החולה להוט לסיים את המו"מ במהירות, אך מה שנראה כרגע מבטיח הסתיים באכזבה רבתי בשלושה שלבים – המפגש בוושינגטון בין ראש הממשלה ברק לבין שר החוץ הסורי, פארוק אל-שרע, הוועידה הישראלית-סורית בעיירה שפהרדסטאון במערב וירג'יניה והמפגש הסופי בין הנשיאים קלינטון לאסד בז'נבה במרץ 2000. לכישלון זה אין הסבר פשוט או יחיד. מרבית האישים האמריקאים שנדרשו לעניין זה מותחים ביקורת על אהוד ברק, על כך שבשפהרדסטאון לא גילה די תעוזה ונדיבות, אך הם מתקשים להסביר את כשלון פסגת קלינטון-אסד בז'נבה. גם אינדיק מותח ביקורת על ברק, אך הוא מציע לקורא גרסה עשירה מזו של עמיתיו, המזכירה גם את שגיאותיה של ארצות-הברית, דעיכתו הפיזית והמנטלית של אסד ואירועים בלתי צפויים כגורמים לכישלון. בין אלה האחרונים, בולטת הדלפתה של טיוטת הסכם מתוך דיוני שפהרדסטאון שהביכה את הסורים והקשיחה את עמדתם (טרם נמצאו השותפים האמריקאי והישראלי להדלפה שנועדה ככל הנראה לטרפד את המו"מ הישראלי-סורי ולפנות דרך למו"מ ישראלי-פלסטיני). ואכן הביאה קריסת המו"מ הישראלי-סורי להאצת המאמץ להגיע להסכם סופי ישראלי-פלסטיני. כישלונו של מאמץ זה שהתמקד בפסגת "קמפ-דיוויד" ביולי 2000 ולווה בהתפרצותה של "האינתיפאדה השנייה", הייתה ונותרה סוגיה השנויה במחלוקת חריפה במיוחד. בימים שלאחר כישלון הפסגה לא חסכו דוברים אמריקאים, ובראשם הנשיא קלינטון, במלים כאשר האשימו את ערפאת בדחיית הצעותיו מרחיקות הלכת של אהוד ברק. ברק ושר החוץ שלו, שלמה בן עמי, הוליכו את מתקפת ההסברה הישראלית נגד ערפאת. רוברט מאלי, חבר בצוות השלום של קלינטון, היה הראשון שיצא חוצץ נגד "אורתודוכסיה" אמריקאית-ישראלית זאת. מאלי פרסם יחד עם החוקר הלבנוני, חוסיין אגא, מאמר בכתב-העת New York Review of books בו טען כי עיקר האשמה לכישלון מונחת דווקא לפתחו של אהוד ברק. מאז מיתנו כמה ממבקריו החריפים של ערפאת בארצות-הברית את ביקורתם כיוון שהגיעו למסקנה, שביקורת חריפה על ערפאת וניקויה של ישראל מאחריות לכישלון, עלולים להפריע לוושינגטון ולהם אישית למלא תפקיד פעיל במאמצי שלום ותווך עתידיים בין ישראל לבין הפלסטינים. לאחר שהוא מוליך את הקורא במעלות ובמורדות של פסגת קמפ דיוויד, מציג אינדיק את דעתו שלו. בניסיון להגיע להסכם סופי בין ישראל לבין הפלסטינים, נועדה הפסגה להיכשל. אהוד ברק רצה לתמרן את ערפאת לתוך מלכודת דיפלומטית ולאלץ אותו לחתום על הסכם קבע כשהוא מנצל לצורך זאת את מלוא כובד משקלו של נשיא ארצות-הברית. ערפאת, תכסיסן פוליטי מנוסה, הצליח להיחלץ מן המלכודת כשהוא מנצל לשם כך את הסוגיה הטעונה של ריבונות על הר הבית. אילו כונסה פסגת קמפ-דיוויד כפגישה מקדימה ייתכן שהייתה מסתיימת בהצלחה. לאמתו של דבר, אם בוחנים את מה שהושג בה ניתן לראות את פריצות הדרך החלקיות כהצלחה יחסית שהייתה עונה על הציפיות הכרוכות בפסגה מקדימה. אך כמהלך סיום דרמטי -- נועדה הפסגה לכישלון. אינדיק אינו רואה בהתנהלותו של ערפאת בקמפ דיוויד הוכחה לכך שמעולם לא התכוון לקבל את ישראל כמדינה יהודית וכי מעשה המרמה שלו נחשף על ידי תעוזתו של ברק בקמפ דיוויד. ערפאת, הוא גורס, לא התנגד בהכרח להסכם קבע, אך הוא לא רצה בו בהקשר הספציפי של יולי 2000. מרטין אינדיק כתב ספר חשוב ומרתק, קריאת חובה לכל המתעניין במזרח התיכון בן ימינו, בדיפלומטיה ובמדיניות החוץ של ארצות-הברית.

Innocent Abroad \ Martin Indyk שלום אמריקני / מרטין אינדיק. תירגמה מאנגלית: כרמית גיא. הוצאת עם עובד, סדרת אפקים,.