סקירה רביעית

איתמר רבינוביץ' סוקר את ספרו של פיטר רודמן - Presidential Command: Power, Leadership, and the Making of Foreign Policy from Richard Nixon to George W. Bush.

ג'ורג' בוש לא היה כל כך נורא (הארץ, 28/10/2009) "אצולת הגלימה" ("Noblesse de robe") הוא המונח שציין בצרפת המלוכנית את אצולת השירות, שהיתה חלק חיוני של המערכת שהעניקה למדינה הצרפתית את עוצמתה הייחודית. לארצות הברית יש "אצולת גלימה" משלה - מאות אנשים מוכשרים, המקיימים את המערכת הביורוקרטית העניפה והמסובכת של השירות הציבורי ברובד שמתחת לרובד הפוליטי הבכיר המוכר לכל. פיטר רודמן, שמת ממחלה לפני כשנה, תפס מקום של כבוד באצולת גלימה זאת. רודמן למד באוניברסיטת הארוורד וסיים בה את בית הספר למשפטים. לאחר מכן הצטרף לצוותו של הנרי קיסינג'ר (שאותו הכיר עוד מימיו באוניברסיטה), ושירת תחתיו בעת שהיה היועץ לביטחון לאומי ומאוחר יותר מזכיר המדינה. מאז מילא רודמן שורה של תפקידים בכירים בכל ממשל רפובליקאי, במועצה לביטחון לאומי, במחלקת המדינה ובפנטגון. על פי מיטב המסורת הוואשינגטונית, כאשר לא שירת רודמן בממשל, הוא ערך מחקרים באחד ממכוני החשיבה הסמוכים לממשל. את ספרו האחרון, "פיקוד נשיאותי", כתב כעמית מחקר בכיר במוסד ברוקינגס. רודמן גייס את מוחו החריף וקרוב ל-40 שנות ניסיון בעמדות תצפית ואשינגטוניות כדי לתאר ולהסביר כיצד עיצבו שבעה נשיאים אמריקאים וניהלו את מדיניות הביטחון הלאומי של ארצות הברית.

האתגר קשה במיוחד. זו מעצמת על, הפרושה על פני העולם כולו, ובתקופה שנסקרת בספר היה עליה לנהל מלחמה קרה גלובלית עם ברית המועצות, ולאחר מכן לחצות את תקופת קריסתו של האויב של אתמול ולגבש פתרונות לבעיות הטריות של עולם חד-קוטבי.

לרשות נשיא ארצות הברית עומדת לצורך כך מערכת אדירה ומסועפת - מחלקת המדינה, הפנטגון והשירותים המזוינים, קהיליית המודיעין והמועצה לביטחון לאומי, שנועדה לתאם ביניהם. דא עקא שרוב הזמן זה עושר השמור לבעליו לרעתו, שכן גורמים אלה מתקוטטים ביניהם ומנסים להציף את הנשיא במידע ובפתרונות המקובלים עליהם.

הקונגרס על שני בתיו אינו מתפקד כרשות מחוקקת, כמקובל בדמוקרטיות האירופאיות, אלא רואה עצמו כשותף לקביעת מדיניות. עוד יש לזכור, כי לנשיא יש גם סדר יום פנימי עמוס ועמדה פוליטית, אישית ומפלגתית.

כפי שרודמן מתאר זאת, הרי שהנשיא הוא שחקן זמני על במה שרוב המופיעים עליה הם שחקנים קבועים עם סדר יום, דפוסי חשיבה ואינטרסים אישיים וביורוקרטיים, היודעים שבעוד ארבע או שמונה שנים יחזור הנשיא לביתו והם יוותרו על הבמה. הנשיא ממנה את השרים ואת יתר בעלי התפקידים הבכירים יחד עם אלפי נושאי משרה זוטרים יותר, אך תוך זמן קצר הוא מגלה כי אלה מתקוטטים בינם לבין עצמם וכי הוא ואנשיו יכולים לקבוע את המדיניות, אך הביצוע שלה נתון בידי המנגנון. מטרתו העיקרית של רודמן היתה להעריך כיצד התמודדו נשיאים שונים עם אתגרים מובנים אלה וכיצד הטביעו את חותמם האישי על מהלך הדברים.

לדידו של רודמן, היו ריצ'רד ניקסון וג'ורג' בוש האב שני הנשיאים שניהלו את מערכת הביטחון הלאומי בצורה המרשימה ביותר (ולמרבה האירוניה כשלו בשל סוגיות פנימיות). שני הנשיאים הדמוקרטים, ג'ימי קרטר וביל קלינטון, זוכים להערכה נמוכה יותר, בעוד שהרפובליקאים ג'רלד פורד, רונלד רייגן וג'ורג' וו' בוש מסווגים על ידו כבעלי רקורד "מעורב".

מעניין במיוחד להתעכב על הפרק המוקדש לבוש הבן. בעת כהונתו רודמן שירת בתפקיד בכיר בפנטגון, כעוזר המזכיר לענייני ביטחון בינלאומי, האגף המשמש כ"משרד חוץ פנימי" של משרד ההגנה. בוש סיים תקופת כהונה שנויה במחלוקת כשהוא זוכה להערכה נמוכה מהולה באיבה בארצות הברית ובעולם ורודמן לא יצא ללמד עליו סנגוריה, אך ביקש להציג תמונה הטרוגנית יותר של מנהיג בעל השקפת עולם מגובשת, שראה עצמו כמי שנועד לקבל החלטות "גדולות". רודמן מכיר במגבלותיו של בוש (חוסר סקרנות, למשל), אך גורס, שהתעוזה שגילה והניסיון לקדם רעיונות ותפישות שונות - כמו דוקטרינת הפעולה המונעת (Preemption) וקידום הדמוקרטיה - הפכו אותו לנשיא משמעותי (Consequential).

אחת המכשלות, שהעיבו על נשיאותו של בוש, היתה בפער שבין השאיפה והניסיון לקדם רעיונות גדולים ולקבל החלטות נועזות לבין המערכת הפגומה שאותה הקים לצורך ביצוע מדיניות החוץ והביטחון שלו.

התמונה המקובלת על ממשל בוש מציגה נשיא בלתי מרשים, הנתון להשפעה יתרה של סגנו, דיק צ'ייני, ולהגמוניה של הצמד צ'ייני-ראמספלד (מזכיר ההגנה), שניטרלה את מזכיר המדינה קולין פאואל, כאשר קונדוליזה רייס כיועצת לביטחון לאומי בתקופת הכהונה הראשונה התקשתה להשליט סדר; וכמזכירת מדינה בתקופת הכהונה השנייה הצליחה לצמצם את השפעתו של צ'ייני, בייחוד אחרי פיטורו של דונלד ראמספלד והצטרפותו של רוברט גייטס הפרגמטי כמזכיר הגנה. ההגמוניה של צ'ייני וראמספלד, השמרנים הנצים, נתפשת כהסבר העיקרי למדיניות החוץ האגרסיבית של ממשל בוש, שביטויה הבוטה ביותר היה המלחמה בעיראק.

רודמן ביקש בספרו לתקן ולעדן תמונה מקובלת זו. קובלנתו העיקרית על בוש היא שלא כפה סדר ומשמעת על הסיעות והכוחות שפעלו בממשלו: לא קונדוליזה רייס היתה צריכה ליישב את המחלוקות בין צ'ייני וראמספלד לבין פאואל, אלא על הנשיא היה לעשות זאת. צ'ייני בא לתפקיד כשהוא ותיק ומנוסה והקירבה האישית והרעיונית בינו לבין הנשיא הקנתה לו עוצמה רבה, אך רודמן גורס שבמציאות נהנה צ'ייני מעוצמה ומהשפעה פחותות מאלה שיוחסו לו. רודמן, למשל, יודע לספר על מאבק שהתנהל בראשית ימי הממשל בין צ'ייני לקונדוליזה רייס בנוגע לשאלה "מי יושב ראש בפורום הבכירים". פורום זה הוקם בימי בוש האב והוא הורכב מחברי (להבדיל מעובדי) המועצה לביטחון לאומי, להוציא הנשיא. צ'ייני דרש לשבת בראשו וכך גם היועצת לביטחון לאומי, והיא זו שניצחה במאבק.

הגיבור הטראגי של ממשל בוש, על פי רודמן, הוא קולין פאואל. המחבר מלא הערכה לדמותו וליכולותיו של פאואל, שתחתיו שירת כשזה היה היועץ לביטחון לאומי: פאואל יכול היה לרוץ ואולי אף להיבחר לנשיא לפני בוש. הוא הגיע לתפקיד מזכיר המדינה עם בסיס תמיכה רחב, אך הדבר היה לו לרועץ. צ'ייני וראמספלד ראו בו "גלגל חמישי", ולא בהכרח נאמן, בעגלה שאליה לא השתייך. פאואל לא הצליח לבנות יחסים של קרבה עם בוש ובין השניים הפרידה גם מחיצה רעיונית. בנוסף לכך בחר פאואל להישען על הפקידות המקצועית של מחלקת המדינה. מזכירי מדינה תקיפים כקיסינג'ר ובייקר כפו את עצמם ואת דעותיהם על "הבניין". ואילו פאואל בחר "לזרום" עם שירות החוץ, מה שהעמיק את הפער בינו לבין האגף השמרני בממשל.

דונלד ראמספלד, בניגוד לפאואל, בא לפנטגון כשהוא נחוש לאכוף על "הבניין" ועל "השירותים" (צבא היבשה, חיל האוויר, הצי והמארינס) מודרניזציה והתאמה לנסיבות החדשות של המאה ה-21. ראמספלד לא נרתע מעימותים והיה מזכיר חזק ואפקטיבי עד שנחלש פוליטית בשל הכישלון שיוחס לו (או "הצלחה מוגבלת", לפי רודמן) במלחמה בעיראק.

את הישגו העיקרי של בוש, שיפור המצב בעיראק על ידי הזרמת כוחות נוספים למערכה בראשית 2007 (ה"Surge"), הוא מייחס להחלטה בלתי אופיינית של הנשיא לאכוף את דעתו שלו על מערכת סרבנית.

בסוגיה העיראקית הרחבה יותר עסק רודמן בכסיות של משי, שהרי, כפי שהוא עצמו כתב, כפקיד בכיר בפנטגון של ראמספלד, קשה לו לכתוב על מלחמת עיראק כאילו היה משקיף אקדמי. היה נוח לו לציין בעת כתיבת הספר (2008) כי המטרה שבוש הציב לעצמו בעקבות הפלתו של סדאם חוסיין - "עיראק יציבה, מתונה במקומו של עריץ בעל שאיפות הגמוניות, נראית כניתנת להשגה. אך איש אינו יכול להכחיש שהיה זה מיזם יקר וכאוב יותר מכפי שצפו התומכים בו". את הכישלון (או הכישלון היחסי) מייחס רודמן לכשלים המבניים בממשל בוש כמו גם לטעויות מהותיות בשיקול והערכה, ובראשון הכישלון בהערכת הוואקום שנוצר עם סילוקו של סדאם.

זהו אכן ספר מרתק ומאלף. אך יש לו חיסרון בולט אחד: הוא ממוקד באדמיניסטרציה ובביורוקרטיה ומקדיש מעט מדי מקום ותשומת לב לקונגרס על שני בתיו.

הערה שנייה נוגעת לנו. ישראל והסוגיה הישראלית-ערבית כמעט שאינן נזכרות בספר. אנו יודעים וזוכרים היטב כי נשיאים כמו ניקסון, קרטר, קלינטון, בוש האב ובוש הבן וממשליהם הקדישו זמן ומאמץ לסוגיות אלו ואף התגדרו בתרומתם לתהליך השלום המקרטע בין ישראל למדינות ערב. הנה מתברר שאפשר לבלות קרוב ל-40 שנים במרכזו של הממסד העוסק במדיניות החוץ והביטחון של ארצות הברית, ואף לכתוב על כך ספר מאלף - בלא להקדיש זמן ומחשבה לישראל.