סוריה תהיה פרס ניחומים

"הארץ", 23/11/2006

כדי לצאת בשלום מעיראק מבלי שתיראה כבורחת, כדאי לוואשינגטון למצוא דרך לדבר עם טהראן, אבל הסיכויים לכך אפסיים. בצר לה, היא יכולה לפנות לדמשק, אך התפייסות כזאת תישא פירות צנועים יותר, שטעמם לחיך הישראלי לא יהיה מתוק במיוחד

תמורה במדיניותה של ארצות הברית במזרח התיכון נראית כעומדת בפתח. ביסוד הציפייה לה ניצב הכישלון בעיראק והמפלה שספגו הנשיא ג'ורג' בוש ומפלגתו בבחירות "אמצע הכהונה", מפלה שהביא להתפטרותו/פיטוריו המיידיים של שר ההגנה, דונלנד ראמספלד.

הוועדה הדו-מפלגתית בראשות ג'יימס בייקר ולי המילטון, הבוחנת את מדיניות ארה"ב בעיראק, עומדת לפרסם דו"ח ומסקנות, והדלפות מדיוניה מצביעות לפחות על מסקנה מרכזית אחת: "לדבר עם איראן וסוריה" כדרך להשגת שינוי כיוון ומסלול בעיראק. בעל בריתו הקרוב של הנשיא בוש, טוני בלייר, אף הרחיק לכת ודיבר לא על "הידברות" עם איראן וסוריה אלא על "שותפות" עם השתיים. לסוגיית ההידברות האמריקאית-הסורית נוסף השבוע ממד דרמטי בשל הרצח שלשום של השר הלבנוני פייר ג'ומייל, כאשר אצבעות בלבנון ומחוץ לה הצביעו על סוריה כחשודה עיקרית.

לאיראן וסוריה ברית אינטרסים ושיתוף פעולה מאז 1979. מאז עלייתו לשלטון של בשאר אל-אסד ב-2000 חל שינוי באופי היחסים. שוב אין מדובר בברית בין שווים אלא ביחסים הגמוניים - איראן היא הפטרון ודמשק הקליינט. איראן, מדינה בעלת משאבים, עוצמה ומורשת אימפריאלית, חותרת להגמוניה אזורית ולהשגת נשק גרעיני. סוריה מפעילה עדיין השפעה על שחקנים קטנים וחלשים ממנה (לבנון, ארגונים פלשתיניים ובמידה מסוימת גם חיזבאללה), אך בעיקרו של דבר היא חשה מאוימת על ידי ארצות הברית, ישראל, יריביה הלבנוניים, ובאורח חלקי גם על ידי צרפת. איראן נותנת לה חסות ומחסה.

עסקה עם טהראן

איראן היא המציגה את האתגרים הכבדים לוואשינגטון. האתגר המיידי ממוקד בעיראק. הכיבוש האמריקאי ומיטוט משטרו של סדאם חוסיין שיחררו את השד העדתי במדינה, והעצימו את הרוב השיעי בה. הסכסוך האלים שפרץ בינו לבין המיעוט הסוני, בעל ההגמוניה ההיסטורית, הוא מהגורמים העיקריים שמפריעים להשלטת סדר בר קיימא, או מראית עין של סדר כזה, וליציאה אמריקאית מעיראק בתנאים שלא ייראו ככישלון מחפיר. איראן השיעית נתפסת כמפתח הן להרגעת השיעים בעיראק והן להשלטת סדר בר קיימא.

מיידית פחות, אך חשובה יותר, היא סוגיית הגרעין האיראני. ברי לכל כי משטר האיאתולות נחוש להחזיק בנשק גרעיני. הניסיונות לגבש סנקציות בינלאומיות נגד איראן לא צלחו לפי שעה, וסיכויי המהלך נראים קלושים. הרעיון שארצות הברית או ישראל ינקטו בסופו של דבר פעולה צבאית נגד איראן נראה לרבים בארה"ב רעיון רע או בלתי ישים.

מעבר לאתגרים מיידיים אלה ברי שאיראן חותרת לבניית מעמד הגמוני באזור באמצעות טיפוח קהילות שיעיות בכמה מדינות מזרח תיכוניות, הפצת גרסתה לאיסלאם פוליטי רדיקלי והפעלת טרור. איראן מאיימת על ידידות ובעלות ברית של ואשינגטון, החל בישראל, דרך מצרים וירדן וכלה ביצרניות הנפט במפרץ.

בוש מיקם את איראן בציר הרשע. אבל המסר העולה מדברי בלייר, ואולי גם מדו"ח בייקר-המילטון, הוא שהניסיון לאיים על איראן ולבודד אותה נכשל, וכי יש טעם, או אולי הכרח, לנסות להידבר אתה ולהגיע לעסקה שתפתור את הסוגיות שנסקרו לעיל.

על פי היגיון זה תכיר ארה"ב במשטר האיאתולות, תבטיח שלא לנסות להפילו, תגיע אתו להסכמה על עתידה של עיראק, ותנסה להניא את טהראן מפיתוח נשק גרעיני ולהביא אותה לנקיטת מדיניות מתונה יותר בלבנון ומול ישראל.

סוריה נתפשת במהלך כזה כשחקן משנה. הבנה עם טהראן תביא גם להבנה עם דמשק. במקרה כזה תחדל ואשינגטון גם מעוינותה כלפי משטרו של אסד, והוא מצדו יתחיל למלא תפקיד חיובי יותר בעיראק (סגירת הגבול למסתננים אנטי-אמריקאים), בלבנון (הימנעות מחימוש מחדש של חיזבאללה) ובהקשר הישראלי-הפלשתינאי (הרחקת מיפקדות חמאס והג'יהאד האיסלאמי מדמשק).

הסיכויים למימוש של מהלך מרחיק לכת מעין זה אינם רבים. ראשית, בוש יצטרך להחליט שהוא מוכן לקחת סיכון כפול: להסכים עקרונית להיפוך כיוון בסוגיות כה עקרוניות, ולהסתכן בכך שבסופו של דבר יתבזה בכך שגם שינה כיוון וגם נכשל. שנית, יהיה עליו לבחור בשליח מיוחד שינהל את המהלך. בייקר הוא בחירה טבעית. האם תשלים שרת החוץ קונדוליזה רייס עם הפקעת תחומי הליבה של מדיניות החוץ מידיה?

ולבסוף - המהלך עצמו והשותפים לו. האמנם תסכים איראן להשעות את מדיניות הגרעין שלה? האם יודעת ארצות הברית לנהל מו"מ עם משטר המשלב קנאות מוסלמית עם תחכום עדכני?

מהשוליים למרכז

מכיוון שכך, ולנוכח הסיכוי שהעימות עם איראן יימשך ויהיה לציר המרכזי של הפוליטיקה המזרח תיכונית ושל מדיניות ארה"ב באזור, עולה על הפרק שאלה משנית: האם תרצה ארצות הברית לנסות - והאם יש סיכוי שתצליח - להרחיק את סוריה מאיראן?

הברית ההגמונית עם דמשק היא נדבך מרכזי במדיניותה של טהראן. סוריה מספקת לאיראן גישה משולי המזרח התיכון לאזור הליבה שלו - לבנון והסכסוך הישראלי-ערבי. להבנה אמריקאית-סורית יהיה אפקט ממתן בשלוש זירות: עיראק, לבנון והזירה הפלשתינית. יוקרתה של טהראן תספוג מכה קשה. מדינות ערב השמרניות-מתונות ייהנו מזריקת עידוד משמעותית, והדיפלומטיה האמריקאית באזור תרשום הישג מרשים אחרי תקופה של כישלונות. אך האם מדובר במהלך ריאלי?

על סדר היום של מהלך כזה יעמדו כמה נושאים:

1. היחסים הדו-צדדיים בין ארה"ב לסוריה. יחסים אלה נמצאים עתה בשפל. ממשל בוש והנשיא בוש אישית רואים באסד וממשלו גורם עוין, התומך למעשה ב"מרד" האנטי אמריקאי בעיראק, תומך בטרור (בגירסאותיו הפלשתינית והלבנונית) וחותר לקעקע את ריבונותה של לבנון ואת יציבותה של ממשלתו של פואד סיניורה. הנשיא אסד ומשטרו מנגד גורסים כי ארה"ב של בוש פועלת להפלתם. נקודת הפתיחה של כל דיאלוג אמריקאי-סורי תהיה ניסיון להחזיר את מערכת היחסים לרמה ששררה בשנות ה-90. סוריה תרצה הבטחה אמריקאית שלא לפעול להפלת המשטר, שיפור אווירה והעלאת רמת היחסים. ארצות הברית תדרוש תמורה בסוגיות האחרות שעל הפרק.

2. הסוגיה הלבנונית. כאן צפוי שיח ושיג בעייתי. סוריה רואה בלבנון נכס אסטרטגי ואזור השפעה לגיטימי, ארה"ב נחושה להגן על ריבונותה של לבנון ועל הישגי ה"מהפכה" האנטי-סורית של 2005. סוריה רוצה בגניזת החקירה של רצח חרירי, ארה"ב נחושה למצות אותה. בוש הוא נשיא אידיאולוגי הרואה בהפצת הדמוקרטיה שליחות מהותית של ממשלו. הקמת ממשלת סיניורה היתה בעבורו הישג רב משמעות כמו גם "גירושה" של סוריה מלבנון. בשבילו הכרה אמריקאית ב"מעמד המיוחד" של סוריה בלבנון תהיה עניין קשה ומביך. ההחלטה על הקמת בית הדין המיוחד לבירור רצח חרירי ורצח ג'ומייל הם מטבע הדברים גורמים מכבידים.

3. סוגיית הגולן והיחסים עם ישראל. אסד רוצה בהחזרת הגולן. למצער עליו להצטייר כמי שפועל לכך אם במו"מ ואם במאבק מזוין. ארה"ב דוגלת בעיקרון של "שטחים תמורת שלום", אך אין לה כל רצון לתגמל את אסד, לפחות לא בשלב זה. אם תושג הבנה אמריקאית-סורית כוללת, עשוי בוש לשנות את טעמו, אך לפי שעה המסר הברור מוואשינגטון לירושלים הוא שארה"ב מתנגדת לחידוש המו"מ הישראלי-הסורי.

4. היחסים עם איראן. דוברים סורים שונים אומרים לבני שיחם ולתקשורת המערבית שהברית בין סוריה לאיראן אינה "נישואים קתוליים", וכי דמשק נדחפה ונדחפת לזרועותיה של טהראן מחוסר ברירה, בשל עוינותה של ארה"ב. את רצינותם של טיעונים אלה יהיה אפשר לבחון רק בעת דיאלוג בין ארה"ב לסוריה להסדרת היחסים ביניהן.

5. המשבר המתמשך בעיראק. ארה"ב מצפה מסוריה בראש ובראשונה לסגור הרמטית את גבולה הארוך עם עיראק ולמנוע בכך הסתננות של נשק ולוחמים. באופן כללי יותר היא תרצה לראות בסוריה שותף לייצוב עיראק באורח שיאפשר לה להסיג את כוחותיה ללא ניחוח של תבוסה, ולאפשר לממשלה עיראקית אותנטית לתפקד. סוריה מעוניינת בהסתלקותה של ארה"ב מעיראק ורוצה לראות מעבר לגבולה המזרחי ממשלה ידידותית. כיום רואה סוריה בזירה העיראקית מנוף ללחץ נגדי על ארצות הברית וזירה לשיתוף הפעולה שלה עם איראן, אך במבט מעבר לאופק ניתן לראות בתוהו ובוהו בעיראק איום גם על יציבותה של סוריה.

מכל האמור נובע שבסוגיה הבילטרלית ובסוגיה העיראקית קל יהיה, יחסית, לסוריה ולארצות הברית להגיע להבנה. הסוגיות הלבנונית והישראלית-פלשתינית יהיו קשות לפתרון הרבה יותר.

לישראל עניין עמוק בסוגיות אלו. פתיחת דיאלוג בין ואשינגטון לדמשק תעורר בירושלים שאלות וחששות. עם כל הידידות עם ארה"ב וממשל בוש, ישראל תחוש אי נוחות עמוקה כאשר שאלת עתיד הגולן תונח על המדוכה בדיאלוג אמריקאי-סורי. ואשינגטון מאותתת היום לירושלים שאינה רוצה בפתיחתו של מו"מ ישראלי-סורי, אך מה לגבי היפוכו של דבר? הלקח בעבור ישראל ברור. הזמן אינו גורם נייטרלי, פסיוויות אינה מוליכה לשום מקום, ומי שאינו נוקט יוזמה כלשהי, ולו בחזית אחרת, ימצא את עצמו בסופו של דבר מגיב ליוזמותיהם של אחרים.