מה יהיה אחרי בוש

"הארץ", 29/10/2007

בגיליונו החדש מפרסם כתב העת האמריקאי "ניו יורק רוויו אוף בוקס" בצורה בולטת, שלא לומר צעקנית, מכתב שעליו חתומים שמונה אישים בעלי מוניטין, המופנה לנשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש, ומזהיר אותו מפני הסכנות החמורות הכרוכות בכישלון אפשרי של ועידת אנפוליס.

כדי לנטרל את הסכנה מציעים החותמים לאמץ כמה המלצות, שירחיקו את הוועידה ואת מדיניותה של ואשינגטון מהקו המקובל כיום, בהבדלים קלים, על ממשל בוש ועל ממשלת ישראל. בין החותמים זביגנייב בז'ז'ינסקי, שהיה יועץ לביטחון לאומי בממשל קרטר, לי המילטון, היו"ר לשעבר של הוועדה לענייני חוץ של בית הנבחרים האמריקאי, ברנט סקוקרופט, יועצו לביטחון לאומי של בוש האב, והשגריר לשעבר בישראל, תומס פיקרינג.

הכותבים רואים בוועידת אנפוליס "הזדמנות של ממש להתקדם לקראת פתרון של שתי מדינות". הם סבורים שהמזרח התיכון שקוע במשבר חמור ביותר וכי ועידה שתסתיים באופן חיובי תוכל למלא תפקיד מכריע בבלימת חוסר היציבות והאלימות. עוד הם גורסים, כי הוועידה חייבת לעסוק במהות הסדר הקבע, וכי בהעדר יכולת להגיע להסדר כולל לפני סוף נובמבר, על הוועידה לאמץ את קווי המתאר של הסדר הקבע. אם לא יצליחו הישראלים והפלשתינאים להגיע להסכם כזה, יהיה על הקוורטט להציג נוסח הסדר משלו, שיתבסס על החלטות 242 ו-338, מתווה קלינטון מדצמבר 2000, היוזמה הערבית מ-2002 ומפת הדרכים מ-2003.

עיקריו של הסדר כזה הם חלוקה לשתי מדינות על בסיס קווי 4 ביוני 1967, עם חילופי שטחים ביחס של 1:1; ירושלים כבירתן של שתי המדינות; פתרון בעיית הפליטים הפלשתינאים באופן שתואם את עקרון שתי המדינות, עונה על תחושת העוול העמוקה של הפליטים הפלשתינאים ומסייע להם בפיצוי ובשיקום.

החותמים מברכים את ממשל בוש על הזמנת סוריה לוועידה, אך סבורים כי על הממשל גם לפתוח בהידברות אתה, שכן פריצת דרך במסלול זה עשויה לשנות את המצב האזורי. אשר לחמאס, הרי דיאלוג עמו עדיף על פני ניסיון לבודדו.

ההמלצות המופיעות ב"מכתב השמונה", והנחות היסוד שעליהן הוא מתבסס, אינן מפתיעות. יוזמיו חולקים על מדיניותו המזרח תיכונית של ממשל בוש זה שנים. המכתב מוצג כמפעל משותף של "פרויקט ארה"ב המזה"ת, בע"מ" בראשות ברנט סקוקרופט והנרי סיגמן ושל "קבוצת המשבר הבינלאומית".

סקוקרופט ידוע זה שנים ביחסו הצונן לישראל, והנרי סיגמן, שהיה מנכ"ל "הקונגרס היהודי האמריקאי", דגל ודוגל בעמדות קרובות לאלה של האגף השמאלי של מרצ. גארת אוונס, שר החוץ האוסטרלי לשעבר, מוביל זה יותר מעשור ב"קבוצת המשבר הבינלאומי" קו החולק על עמדותיהן של ממשלות ישראל וממשל בוש. המילטון היה שותפו של ג'יימס בייקר בוועדת בייקר-המילטון, שהמליצה על פתיחה בדיאלוג עם איראן וסוריה וראתה בכך ובפתרון הסכסוך הישראלי-הערבי שני מרכיבים הכרחיים לכל פתרון אפשרי לסבך העיראקי. לפי עמדתם, הסכסוך הישראלי-ערבי, ובייחוד המרכיב הפלשתיני שבו, גורמים לאי יציבות ולאימוץ עמדות אנטי-אמריקאיות באזור. ללא "טיפול שורש" בסוגיה הישראלית-פלשתינאית לא תוכל ארה"ב לפתור את המשבר בעיראק ולהתמודד עם שאר האתגרים שמולם היא ניצבת באזור.

גם האכסניה אינה מפתיעה. "ניו יורק רוויו אוף בוקס" הוא מבצרה של האינטליגנציה הליברלית בארה"ב. בין הכותבים הקבועים בו ניתן למצוא כאלה שממוקמים באגף השמאלי של הקונסנסוס הישראלי, ובו ראה אור מאמרו של ההיסטוריון טוני ג'אדט, שקרא לכונן בישראל מדינה דו-לאומית.

סיכוייו של "מכתב השמונה" להשפיע על מדיניותו של ממשל בוש קטנים. הממשל להוט מסיבותיו שלו לסיים את ועידת אנפוליס בהצלחה, ובוודאי שהוא אינו מעוניין בעוד כישלון מהדהד במזרח התיכון. אמנם, מאמציו למנוע זאת - למשל בדמות ניסיונותיה של שרת החוץ האמריקאית להזמין את סוריה לוועידה - מצמצמים את הפער בינו לבין מנסחי המכתב. עם זאת, רוח הדברים ועיקרי ההמלצות המעשיות המופיעות במכתב השמונה אינם מקובלים על הממשל ובראש וראשונה לא על הנשיא.

את חשיבות המכתב יש לחפש בשני הקשרים אחרים. הראשון הוא המאמץ לעצב את סדר היום האמריקאי ב"יום שאחרי" הבחירות לנשיאות. אין זה הניסיון היחיד. מכונים וגופים אחרים מכינים דו"חות משלהם, כאשר הכל שואפים לחזור על הצלחתו יוצאת הדופן של "דו"ח ברוקינגס", שנכתב ב-1976, ואומץ על ידי ממשל קרטר כמדיניותו במזרח התיכון. יום אחרי הבחירות יתחיל המאמץ לשכנע את הנשיא - או הנשיאה - החדש, שאין דרך טובה יותר להתנער ממורשתו של בוש מאשר לחולל שינוי מרחיק לכת במדיניותה המזרח תיכונית של ארה"ב.

ההקשר האחר הוא השחיקה המתמשכת במעמדה של ישראל בארה"ב - לא בסקרי דעת הקהל ובהצבעות בקונגרס, אלא באובדן "קו הרכס המוסרי", בשינוי שחל במעמדה של ישראל, שפעם נתפשה כמדינה אטרקטיווית וצודקת. ביטוי מובהק לכך הוא התהודה שהיתה לאחרונה לספרו של ג'ימי קרטר, ולספר על הלובי הישראלי של וולט ומירשהיימר, שלא רק מתחו ביקורת על מדיניותה של ישראל, אלא עירערו על הלגיטימיות שלה. למרות הביקורת שספגו, מכים הספרים הדים ומחבריהם מופיעים בכל רחבי ארה"ב. "מכתב השמונה" הוא עוד חוליה בשרשרת הזאת.