?הוא רציני

"הארץ", 28/12/2006

המחלוקת סביב "מתקפת השלום" של אסד הגבירה את המבוכה ביחס לסוגיית ההסדר עם סוריה. אבל גם בחוסר הוודאות ששוררת כעת, שני דברים ברורים: ישראל חייבת לערוך בירור דיסקרטי לגבי כוונותיה של דמשק - ולשתף את ארה"ב

ב-1974 פירסמה ועדת אגרנט את הדו"ח שבחן את המחדל העיקרי ואת מחדלי המשנה של מלחמת יום כיפור. בין השאר המליצה הוועדה, כדי להימנע מ"קונצפציות" שגויות נוספות, לחזק את הפלורליזם של ההערכה המודיעינית בישראל על ידי תגבור אגפי המחקר של ה"מוסד" ושל משרד החוץ. אולם המלצה זו כובדה רק בחלקה, והדומיננטיות של אמ"ן מחקר נשמרה עוד שנים ארוכות. והנה בימים אלה זכו כותבי הדו"ח לעדנה מאוחרת, כאשר מקבלי ההחלטות, חברי הכנסת והציבור הרחב נחשפו לחילוקי דעות פומביים בין ראש המוסד לראש חטיבת המחקר באמ"ן.

בעוד זה הראשון מגיב בביטול ושלילה על "אופנסיוות השלום" של בשאר אסד ומשטרו, מגיב עליה עמיתו לובש המדים בחיוב. בשבוע שעבר בוועדת חוץ וביטחון, ראש המוסד, מאיר דגן, התייחס בביטול להצעותיה של סוריה לחדש את המו"מ עם ישראל. לעומת זאת ראש חטיבת מחקר באמ"ן, תא"ל יוסי ביידץ, אמר לוועדה השבוע כי איתותי השלום של סוריה הם אמיתיים.

חילוקי דעות אלה הוסיפו למבוכה השוררת ביחס לסוגיית ההסדר עם סוריה מאז מלחמת לבנון השנייה, בקיץ האחרון. בשש השנים שקדמו למלחמה, לאחר קריסת המו"מ הישראלי-אמריקאי-סורי והנסיגה החד צדדית מלבנון בשנת 2000, התמקדה ישראל בסוגיה הפלשתינית - ראשית בלחימה של ה"אינתיפאדה השנייה" ולאחר מכן בהתנתקות מרצועת עזה. המלחמה בלבנון וחשיפת האיום הגלום בציר איראן-סוריה-חיזבאללה עוררו ויכוח נוקב בעניין סוריה.

עוד בעת המלחמה דיבר שר הביטחון, עמיר פרץ, על הצורך לחדש את המו"מ עמה. שרת החוץ, ציפי לבני, הקימה צוות מצומצם לבדיקת הסוגיה כשבמקביל ראש הממשלה פוסל מכל וכל את רעיון ההידברות. אהוד אולמרט הצהיר שישראל לא תיסוג לעולם מן הגולן, וכן הסביר במישרין ובעקיפין שממשל בוש מתנגד למו"מ בין ישראל לסוריה. בימים האחרונים מיתן אולמרט את הצהרותיו הפומביות בעניין זה.

כוונות מול יכולות

את שתי האסכולות המתנגשות בדיון הפנים ממשלתי והציבורי בישראל אפשר לאפיין כך:

נגד הסדר ומו"מ עם סוריה. כמו בכל ויכוח בנושאים אלה, נסבה המחלוקת הן על כוונות והן על יכולות. שוללי ההסדר גורסים שסוריה של אסד תמשיך לתבוע נסיגה מלאה מהגולן תמורת שלום קר והסדרי ביטחון חלקיים. יש המתנגדים לעצם הנסיגה מן הגולן, אחרים סבורים שכוונותיו של אסד אינן רציניות ושיכולתו מוגבלת. לשון אחר - אסד אינו מעוניין להגיע להסדר אלא במו"מ גרידא, וזאת כדי לצאת מן הבידוד והנידוי.

בכל מקרה, אין ביכולתו להוציא הסכם שלום עם ישראל מן הכוח אל הפועל. לכן, אם תיכנס ישראל למו"מ עם סוריה היא תיקלע למתיחות עם ארה"ב, תנכר את מדינות ערב השמרניות ותיצור מוקד מתיחות פנים ישראלי, וכל זאת בלא להגיע לתוצאות ממשיות ותוך מתן דיווידנדים בחינם למשטרו של אסד.

בעד כניסה למו"מ עם סוריה. אסכולה זו גורסת שאסד מעוניין במו"מ רציני עם ישראל ובהסדר, וכי ברצונו וביכולתו לממש זאת; גם לישראל עניין להגיע להסדר עם סוריה, ולו במחיר נסיגה מן הגולן: הסכם כזה יסדיר את היחסים עם מדינה ערבית מרכזית ואויב צבאי פוטנציאלי, יסייע בפתרון "הבעיה הלבנונית", יחליש את "חזית הסירוב" הפלשתינית ואולי אף יסייע בניתוקה של סוריה מתחום ההשפעה האיראני. הישג צפוי זה יביא גם את ארה"ב ומדינות ערב השמרניות לשנות את טעמן, כאשר ייווכחו שאיראן מאבדת את אחד ממנופי ההשפעה העיקריים שלה באזור.

על מנת להידרש למשמעותו של הוויכוח בין שתי האסכולות, חשוב לנתח את עמדתם של שלושת השחקנים העיקריים במשולש הישראלי-אמריקאי-סורי:

ממשלת אולמרט. אהוד אולמרט הוא ממשיך דרכו של אריאל שרון גם בסוגיה הסורית. ארבעה ראשי ממשלה ישראלים בשנות התשעים (יצחק רבין, שמעון פרס, בנימין נתניהו ואהוד ברק) היו מוכנים לסגת מן הגולן כדי להגיע להסדר עם סוריה ולהשתית את תהליך השלום על המסלול הסורי ולא הפלשתיני. שרון גרס אחרת. הוא בחר להתמקד בעניין הפלשתיני והתנגד בצורה נחרצת לנסיגה מן הגולן.

אולמרט התמנה לראש ממשלה על יסוד מצע של המשך תהליך ההתנתקות מן הפלשתינאים. מלחמת לבנון הטתה אותו לפחות זמנית ממסלול זה, אך הוא מעוניין להפיח חיים חדשים במסלול הפלשתיני. אולמרט סבור גם שהתקדמות עם הפלשתינאים היא נדבך חיוני בבניית קואליציה דה-פקטו עם מדינות ערב השמרניות נגד האיום העיקרי המשותף להן ולישראל - איראן. אמנם, לאחר שבמשך כמה חודשים הוא ניסה להתנער מ"מתקפת השלום" של אסד, שוב לא פוסל אותה אולמרט מכל וכל - אלא מציב תנאי סף לפתיחת מו"מ. אך עדיין ניכר בעליל שהוא ממשיך להעדיף את המסלול הפלשתיני. אולמרט מעריך גם, ככל הנראה, שאין לממשלתו יכולת פוליטית לממש הסדר סופי עם סוריה, בעוד שעם הפלשתינאים אפשר להתקדם במתכונת של הסדרי ביניים.

ממשל בוש. הנשיא ג'ורג' בוש והגרעין הקשה של ממשלו התנגדו וממשיכים להתנגד לחידוש המו"מ בין ישראל לסוריה. דו"ח בייקר-המילטון, שקרא להידברות עם איראן וסוריה, נדחה למעשה על ידי הממשל, ונתקל בהתנגדות וביקורת גם מצדדים אחרים. הנשיא בוש כועס על אסד אישית: הוא רואה בו ובמשטרו אחראים להקזת דם אמריקאי בעיראק ואת האיום העיקרי על ה"מהפכה הדמוקרטית" בלבנון, שאותה הוא רואה כאחד מהישגיה החשובים של מדיניות החוץ האידיאולוגית שלו.

בפתיחת מו"מ עם ישראל, הוא רואה מתן פרס למשטר טרור ושפיכת קיתון של צוננים על ידידותיה הערביות השמרניות של ארה"ב. גישה זאת מתוגברת על ידי יחס אישי שלילי לנשיא אסד והערכה נמוכה של יכולותיו.

משטר אסד. גם ללא גישה לחומר מודיעיני, אפשר להעריך שאסד עצמו רוצה בפתיחת מו"מ עם ישראל - ולא רק בשל שאיפתו להיחלץ מהבידוד ומלחצן של ארה"ב וצרפת. גם בסוריה יש דעת קהל, ודעת הקהל רוצה לדעת מה עושה המשטר כדי לזכות בחזרה בגולן. מצרים זכתה בסיני, ירדן סיימה את הסכסוך עם ישראל, הפלשתינאים זכו בהישגים חלקיים, ישראל נסוגה מדרום לבנון, ואילו בגולן מדברת ישראל על הרחבת הבנייה. מבקריו של המשטר דורשים ממנו להילחם או לשאת ולתת.

יכולותיו של אסד ברורות פחות. בתוך משטר הבעת יש מתנגדים לרעיון ההסדר עם ישראל בטיעון ששלום ופתיחות יקעקעו את יסודות המשטר ושלטון העלאווים. אופוזיציה כזאת היתה קיימת גם בזמנו של חאפז אסד, אך הוא נהנה מעוצמה ומסמכות שאיפשרו לו להתגבר עליה (בחודשים האחרונים לחייו התחזקה האופוזיציה ועלתה אל פני השטח). האם יוכל אסד לנטרל את מתנגדי ההסדר אם ייפתח מו"מ ויתקדם? שאלה זו נשארת פתוחה.

שלושה יסודות

בהתחשב בכל הדברים הללו, מתבקשת מדיניות ישראלית הבנויה על שלושה יסודות:

• לא להגיב בשלילה, אלא בכן מותנה. אסור לממשלה ישראלית להגיב בשלילה מוחלטת ליריב ערבי המכריז על רצונו בשלום. אין גם להציב תנאי פתיחה המהווים דחייה דה-פקטו. אם ייפתח ויתקדם מו"מ ישראלי-סורי, תוכל ישראל לתבוע בצדק את הפסקת הסיוע לחיזבאללה, חמאס והג'יהאד האיסלאמי. הצבת דרישות אלו כתנאי מוקדם לפתיחת המו"מ תיתקל בסירוב סורי.

• לתאם עם ארה"ב. אין להקל ראש בהתנגדותו של ממשל בוש למו"מ עם סוריה. אך אם תגיע ישראל למסקנה שיש בכך טעם ותועלת, יהיה מקום לדיון רציני מול הממשל האמריקאי על יתרונותיו וחסרונותיו של מהלך כזה. גם שם לא יקלו ראש בסיכוי רציני (אם יתברר שיש כזה) להרחיק את דמשק מטהראן.

• לערוך בירור דיסקרטי. שלושת ההסכמים בין ישראל לשותפים ערבים (מצרים, ירדן והפלשתינאים) הושגו לאחר מו"מ חשאי שבו נקבעו עיקרי ההסכם. אין טעם בכניסה למו"מ מלא וגלוי עם סוריה לפני שיתקיים בירור דיסקרטי. בבירור כזה יהיה צריך לדון בסוגיות מפתח כמו נכונותה של סוריה להגשים את הצהרותיה, ונכונותה להתנתק מהשותפות עם איראן כחלק מהסדר עם ישראל והתפייסות עם ארה"ב. בפני מהלך כזה עומדים שני מכשולים עיקריים - הרצון הסורי במו"מ פומבי, והקושי לשמור על סודיות במערכת הישראלית.

בפני ממשלת ישראל ניצבות שתי אופציות עיקריות: התקדמות במסלול הפלשתינאי, שתקל גם על בניית שותפות דה-פקטו עם מדינות ערב השמרניות נגד איראן, או פתיחת מו"מ עם סוריה, אם יתברר שטמון בו פוטנציאל להרחקת סוריה מאיראן ואיראן מלבנון.

בירור דיסקרטי עם סוריה יאפשר לראש הממשלה לבחור בין שתי האופציות, ולשדר לציבור הישראלי מסר ברור שישים אולי קץ למבוכה ואי הסדר השוררים כיום.