האיש שהיה בכיר האינטלקטואלים הסורים

עם מותו של צאדק אל עזם, מרקסיסט חריף ובוטה, איש סוריה הישנה

הארץ, 30.12.2016

היה זה אחד מאותם צירופי מקרים אירוניים שההיסטוריה מזמנת לנו. הידיעה על מותו של צאדק אל עזם הגולה בברלין הגיעה יחד עם שטף הידיעות ותיאורי הזוועה על כיבוש מזרח חלב על ידי בשאר אל אסד ופטרוניו הרוסים והאיראנים. בכיר האינטלקטואלים הסורים, אדם שייצג במידה רבה את סוריה הישנה, הלך לעולמו על סף ההישג הצבאי שנראה כצעד חשוב לשימור, ואולי אף שיקום, שלטונו של אסד על סוריה, בהגמוניה עלווית שיעית תחת פטרונותן של רוסיה ואיראן.

עזם היה נצר לאחת המשפחות הנכבדות של דמשק. העזמים הקימו במאה ה-18 שושלת שמשלה ברציפות במחוז דמשק תחת ריבונותה של האימפריה העותמאנית. בנים למשפחת עזם שיחקו תפקיד חשוב בפוליטיקה הסורית תחת המנדט הצרפתי ובשנות החמישים של המאה הקודמת.

צאדק אל עזם היה פילוסוף, שסיים את לימודי הדוקטורט באוניברסיטת ייל וחזר לסוריה כפרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת דמשק וקנה לו שם כאינטלקטואל מרקסיסטי חריף ובוטה. לא היה זה מפתיע שעזם לא חי בשלום עם משטר הבעת' שכונן ב-1963 ומצא מפלט בביירות. בסוף שנות השישים נהפך לדמות מפורסמת עם פרסומם של שני ספרים אמיצים.

"הביקורת העצמית אחרי התבוסה" נכתב בעקבות מלחמת ששת הימים. עזם הצליף בחברה הערבית ובמשטרים המהפכניים־לכאורה שקמו בסוריה, מצרים ועיראק וניגפו לפני ישראל (הקורא העברי יוכל לקרוא חלק נכבד מן הספר בלקט שפרסם יהושפט הרכבי תחת הכותרת "לקח הערבים מתבוסתם"). זמן קצר לאחר מכן פירסם את "ביקורת החשיבה הדתית", שהיה התקפת מצח מנקודת מבט מרקסיסטית על האסלאם והנצרות. היה זה ספר נועז מדי, אפילו לביירות הליברלית, ועזם נכלא לתקופה קצרה ב-1970. את העשורים הבאים חלק עזם בין תקופות בהן ניסה לחזור לדמשק לבין שנים שנאלץ להעביר במיטב האוניברסיטאות ומכוני המחקר באירופה וארצות הברית. השנים הקהו את המרקסיזם שלו, אך הוא נותר פורה, ביקורתי ואמיץ.

עזם נמנה על אותה קבוצה אליטיסטית של אינטלקטואלים ערבים שבחרו, או נאלצו, לחיות ולפרסם במערב, הרחק מהישג ידם של הקצינים והפוליטיקאים השולטים בעולם הערבי, כמשורר אדוניס, אדוארד סעיד ופואד עג'מי. באורח טיפוסי לקהילות של אינטלקטואלים גולים, נחלקה קבוצה זאת על ידי מחלוקות רעיוניות ותחרות אישית. כל אחד מהם ראה עצמו כאינטלקטואל הערבי הבכיר. עזם התכתש בפומבי עם אדוניס והיריבות בינו לבין אדוארד סעיד היתה לשם דבר.

ב-1978 פירסם אדוארד סעיד את "אוריינטליזם", ביקורתו הנוקבת על האופן שבו המזרחנות האירופית ראתה ופירשה את המזרח. היתה זאת, כך טען סעיד, ראייה פטרונית ומתנשאת של האחר שהצדיקה את הקולוניאליזם המערבי ואף עיצבה את האופן בו ראו אנשי המזרח את עצמם. הספר זכה למוניטין והשפעה ששינתה את פני לימודי המזרח התיכון באקדמיה ועיצבה את השיח על המזרח התיכון באקדמיה ובתקשורת. הספר נתקל גם בביקורת, וחלק מביקורת זאת בא מעטו של עזם. תחת הכותרת "אוריינטליזם ואוריינטליזם הפוך" מתח עזם המרקסיסט, בין השאר, ביקורת על כך שסעיד ניתח את המזרחנות המערבית אך ורק בהקשר הרעיוני והחמיץ את הרקע החומרי והפוליטי בו פעלו המזרחנים האקדמיים.

סעיד לא הצטיין בסובלנות לביקורת והמחלוקת בינו לבין עזם פרצה במלוא עוזה ב-1980. סעיד הגיב בארסיות על מאמרו הביקורתי של עזם ועזם הגיב במכתב סרקסטי: "השתתפתי בהרבה ויכוחים ומחלוקות עזות ולכן הצלחתי לשמור על מידה סבירה של ריחוק. אני מדלג לפיכך על האשמותיך הפוגעניות ומקבל בשוויון נפש את ההשוואה שאתה עורך אחת לאחת בין תכונותיך ומעלותיך לבין אלו של אישיותי הצנועה". במכתב התשובה התנצל סעיד על כך שהאשים את עזם ב"כניעות" למשטר הבעת', אך המחלוקת העזה והאיבה האישית נותרו בעינן.

סעיד אכן גילה מידה רבה של אטימות כאשר הרשה לעצמו, מחוף המבטחים של אוניברסיטת קולומביה, ללגלג על מי שחש שכאינטלקטואל סורי חובתו לנסות לחזור לדמשק ולנסות לקיים לימודי פילוסופיה ברמה גבוהה תחת שלטון הבעת'. עזם נדרש לסוגייה זאת בראיון שהעניק השנה לכתב עת בלשון האנגלית שמפרסמת קבוצה של גולים סורים. הוא תיאר את התקופה באמצע שנות התשעים, כאשר מצא מודוס ויוונדי עם משטרו של חאפז אל אסד שאיפשר לו לכהן כראש הפקולטה לפילוסופיה באוניברסיטת דמשק. בעזרת דיקאן הפקולטה למדעי הרוח, שידע כיצד להתהלך עם השלטון, הצליח עזם לשרוד בתפקידו חמש שנים ואף לקיים "שבוע תרבות" מצליח ויוקרתי. הדו קיום עם משטר הבעת' הושתת על הקפדה שלא לחצות קווים אדומים. חאפז אל אסד אהב להתגדר בפגישות מתוקשרות שקיים עם אינטלקטואלים סורים, ואנשיו דאגו להזכיר לאלה האחרונים שמן הראוי להודות מעת לעת לשליט הנאור. אבל הדו קיום השברירי הגיע לקצו ב-1999. אל עזם קיבל רשות לצאת מסוריה, אבל נאמר לו שהוא לא יוכל לחזור. הוא בחר בגלות.

במשך השנים ריכך עזם את יחסו לישראל. הוא קיים קשרים עם אנשי אקדמיה ישראלים ותמך בתהליך השלום הישראלי־סורי במחצית השנייה של שנות התשעים. ביוני 2000 פירסם בכתב העת "ניו יורק ריביו אוף בוקס" מאמר מרתק תחת הכותרת "המראה מדמשק", שבו תיאר כיצד השלימה החברה הדמשקאית עם רעיון השלום עם ישראל. למרבה האירוניה, המאמר פורסם לאחר קריסת המו"מ בין ישראל לסוריה ועם מותו של חאפז אל אסד.

כאשר פרץ המרד הסורי באביב 2011 נמנה עזם עם תומכיו המוקדמים והבולטים. הוא קיווה שהמרד יוליד סוריה דמוקרטית אבל היה ער למשקל הרב של גורמים אסלאמיסטים בשורות האופוזיציה והמורדים. ככל שנקף הזמן הכיר בעומק הטרגדיה שפגעה בארצו. כאשר נשאל בראיון (שצוטט כבר לעיל) "האם תהיה יישות שנקראת סוריה? האם יש יישות הנקראת סוריה עכשיו?" השיב בדברים שנקראים היום כצוואה:

"על המפה, כן".

"ובמפה האישית שלך?"

"אני נאמן לסוריה. היתה תקופה בה לא הרשו לי לעזוב את המדינה. היה עלי לחזור וללכת למשרדי המשטרה החשאית לבקש רשיון יציאה. הקצין נהג לתת לי אישור ליציאה אחת בלבד. פירוש הדבר היה כרטיס בכיוון אחד. או במלים אחרות, הם אמרו לי לצאת ולא לחזור. אם אתה חוזר, אתה חוזר אלינו. אמרתי פעם לקצין שמשפחת אל עזם היא דמשקאית ואני רוצה לחזור. איני יודע אם אוכל לחזור לסוריה, איני חושב שעוד אראה אותה בחיי. הבריאות שלי... אבל אני אחזור בהתרסה. איני רוצה להיות אינטלקטואל גולה, על אף הכבוד שיש לי לאינטלקטואלים גולים. יכולתי להיות אינטלקטואל גולה מזמן. אבל המשכתי לחזור לסוריה. אינטלקטואלים גולים קיבלו את ההחלטות שלהם ועשו את הפשרות שלהם, וגם אני קיבלתי את ההחלטה שלי ועשיתי גם פשרות אחרות".