ברוך הבא למזרח התיכון

"הארץ", 14.11.08

כמה דברים שכדאי לברק אובמה לבדוק לפני שהוא פונה לדיאלוג עם סוריה

שלושה אירועים העלו באחרונה לקדמת הבמה את סוגיית "האופציה הסורית" במו"מ לשלום בין ישראל לערבים: התקיפה האמריקאית בצפון מזרח סוריה, התלהטות הוויכוח הפנים ישראלי על סמכותה של ממשלתו של אהוד אולמרט לנהל משא ומתן עם דמשק ובחירתו של ברק אובמה.

לתקיפה האמריקאית הראשונה על יעד בשטח סוריה היו סיבות טקטיות טובות, והיא שיקפה נחישות לשמר את מגמת ההצלחה במאבק נגד "המרד הסוני" ונגד אל-קאעדה בעיראק, לייצב את הממשלה בבגדאד ולאפשר את הסגת חלק הארי של חיל המשלוח האמריקאי במועד קרוב ככל האפשר.

בתקיפה באו לידי ביטוי גם הכעס האמריקאי המתמשך, הן בוואשינגטון והן בדרגי השדה בעיראק, על המשחק הכפול של דמשק בכל הנוגע לסוגיה העיראקית, ורצון להעניש את בשאר אסד ומשטרו. אבל מעבר לכל זה היה כאן מהלך פוליטי, שנועד להותיר למחליפו של ג'ורג' בוש מורשת שתקשה על הידברות אפשרית עם דמשק.

הודעתו של אהוד אולמרט, אחרי שהתברר שהוא ממשיך בכהונתו, על כוונתו להמשיך במו"מ העקיף עם דמשק, עוררה בישראל ויכוח חוקתי נוהלי בעיקרו על סמכותה של ממשלת מעבר לדון ולקבל החלטות בעניין כה מהותי. אך מתחת לוויכוח זה מסתתרת מחלוקת עמוקה הרבה יותר על המחיר ותנאי ההסדר עם סוריה.

הכל מכירים את המתאר הבסיסי של הסכם: הסדר קבע, נסיגה מלאה מן הגולן וחוזה של שלום "קר". על הפרק נותרו סוגיות מהותיות, שהמו"מ הישיר עליהן טרם התחיל בסבב זה של מו"מ מתמשך, שכבר מלאו לו 17 שנים (בראש ובראשונה שאלת הזיקה לאיראן). גם בהנחה שאי אפשר ממילא לסיים את המו"מ, וגם אם מסכימים שחשוב לקיים דינמיקה של הידברות, חשוב במיוחד להיזהר בעניין חיוני אחד. השותף הסורי לדו שיח שוקד על בניית "התיק" שיחזק את טענתו שישראל הסכימה, ואולי אף "התחייבה", לעקרון הנסיגה לקווי 4 ביוני 1967, כמרכיב מהותי בכל ההסדר. אם יימשך המו"מ בתקופת המעבר, מי שמנהל אותו יידרש להיות ער לעניין זה ולהיזהר בכל אמירה בעל פה, ולא כל שכן בכתב.

בכל מקרה יש לזכור, שדמשק רואה בהסדר עם ישראל לא עניין העומד בפני עצמו, אלא חלק מחבילה שעיקרה בניית מערכת יחסים חדשה עם ואשינגטון. דמשק לא הסתירה את ציפייתה לסיום כהונתו של בוש ולבחירתו של אובמה, שהצהיר זה כבר על תמיכתו העקרונית בהידברות עמה ועם איראן. אבל סוריה, נאמנה לשיטתה, לא תסתער לזרועותיו של אובמה. היא בירכה על בחירתו, אך מיהרה להציב לו רשימת דרישות כתנאי לחידוש היחסים.

בשבועות הקרובים, עם גיבוש צוות הביטחון הלאומי של הממשל החדש, יתחילו בוואשינגטון דיונים על עיצוב המדיניות במזרח התיכון. הסוגיה הישראלית-הערבית אינה בראש סולם העדיפויות הגלובלי והאזורי, אך היא עדיין תופסת בו מקום של כבוד. כאשר תידון בתוך הממשל תשוב ותעלה הדילמה הקלאסית: לאיזה ערוץ יש לייחס חשיבות, הפלשתיני או הסורי?

לחסידי האופציה הסורית יש שורה של טיעונים משכנעים: הסכסוך הישראלי-הסורי פשוט יותר מהסכסוך הישראלי-הפלשתיני, בדמשק יש כתובת סמכותית ואפקטיווית יותר מאשר ברמאללה ואולי חשוב מכל - דמשק היא בעלת הברית העיקרית של טהראן, ובהידברות אתה טמון המפתח למהפך גיאו-פוליטי באזור.

על רקע זה מהדהד ביתר שאת המסר של התקיפה האמריקאית בצפון מזרח סוריה. אכן, דמשק מחזיקה במפתח חשוב לתמורה גיאו-פוליטית במזרח התיכון, אך השיג ושיח אתה על מפתח זה צפוי להיות נפתל וקשה. בשאר אסד ירש מאביו את השאיפה להחזיק במקל בשני קצותיו. ואשינגטון וירושלים ידרשו אולי התנתקות מאיראן כתנאי להסדר, אך צפוי שדמשק תנסה לשמר את מערכת היחסים שלה עם טהראן, לצד הניסיון לבנות מערכת יחסים חדשה עם ואשינגטון, לזכות מחדש ברמת הגולן ואף לשקם את ההגמוניה שלה בלבנון. אם יחליט ממשל אובמה להעניק עדיפות למסלול הסורי, ואם תיבחר בישראל ממשלה שתרצה לשתף אתו פעולה בעניין זה, הרי שבאביב 2009 צפויים לנו מחלוקת פנימית עזה לצד משא ומתן קשה בפני עצמו עם בן שיח מתוחכם.