בחזרה לחמולות

"הארץ", 15/02/2008

הפגישה השבוע בין ראשי היישוב היהודי בחברון לנציגי המשפחות הערביות הגדולות בעיר מייצגת עוד ניסיון להחליף את המו"מ הכולל במערכת הסדרים מקומיים. חכם זה לא

בעמודי "הארץ" פורסמה השבוע ידיעה יוצאת דופן ורבת משמעות: פגישה שנערכה ביום ראשון בחברון בין ראשי היישוב היהודי בעיר לכ-30 מתושביה הפלשתינאים, בהם נציגי החמולות הגדולות אל-ג'עברי ואבו-סנינה. הנציגים היהודים ביקשו להודות לשייח פריד חאדר אל-ג'עברי, שמנע הריסת מאחז לא חוקי שבו הוקם בית כנסת. בעקבות האירוע זומנו כמה מהמשתתפים הפלשתינאים לחקירה אצל מפקד אזור חברון מטעם הרשות, וכן פורסמו בעיר כרוזים בשם גדודי חללי אל-אקצה שהוקיעו אותם כמשתפי פעולה. בראיון ברדיו, הצדיק אל-ג'עברי את קיום המפגש באזלת ידה של הרשות הפלשתינית.

המפגש בחברון היה אירוע יוצא דופן, אך לא חד-פעמי. בחודשים האחרונים אפשר להבחין בשני תהליכים המתרחשים בגדה בעקבות שורת המהלומות שניחתו על הרשות, בהן ניצחון חמאס בבחירות, השתלטות הארגון על הרצועה, הצלחתו בפריצת המצור על עזה והדשדוש המתמשך של המו"מ בין ישראל לרשות. האחד, מעבר של כוח ויוזמה מהשלטון המרכזי לגורמי כוח אזרחיים (חמולות, נכבדים, סוחרים) ולרשויות מקומיות, והשני, נכונותם של האחרונים להידבר עם גורמים ישראליים (מתנחלים, אנשי עסקים) בניסיון לפתור בעיות מקומיות. תהליכים אלה מוגבלים, כמובן, לגדה; בעזה שולטת ממשלת חמאס ביד רמה.

התפתחויות אלה הן סימפטום למשבר העמוק שאליו נקלעה התנועה הלאומית הפלשתינית. תנועה זאת התנערה באמצע שנות ה-60 בהנהגת יאסר ערפאת ופתח מהמשבר אליו נקלעה אחרי 1948, ולאחר מאבק של כמעט שלושים שנה הגיעה להכרה הדדית עם ישראל וזכתה להקים שלטון אוטונומי בגדה ועזה - עם סיכוי טוב להפוך את הרשות הפלשתינית למדינה פלשתינית.

קריסת המו"מ על הסדר הקבע בשלהי שנת 2000 והאינתיפאדה שפרצה לאחר מכן החלישו מאוד את מוסדות הרשות, וערפאת מת כשהוא מותיר אחריו תנועה לאומית מפוררת. הפתרון החד-צדדי, אותו יישם אריאל שרון תחילה בעזה, הניח יסוד להפרדה בין מסלול ההתפתחות של הגדה לבין זה של עזה, ולהשתלטות חמאס על האחרונה.

האתגר שמציב חמאס ללאומיות הפלשתינית החילונית רב-פנים. ברמה אחת, מדובר באתגר פוליטי וצבאי יום-יומי, שמציג ארגון יעיל ואלים לתנועה לאומית רפה. ברמה אחרת, מדובר בהצבת עליונותה של הקהילה האיסלאמית על פני זאת הלאומית-חילונית. אם יכריע חמאס את פתח, לא יהיה זה רק ניצחון של פלג אחד על פני יריבו, אלא החלפתה של תפישת עולם אחת באחרת, שונה לחלוטין.

חמאס אינו פלג של התנועה הלאומית הפלשתינית, אלא הענף הפלשתיני של האחים המוסלמים. בהקשר האזורי שואב הארגון השראה ועידוד מהתנופה של איראן וחיזבאללה - הן במאמץ לכונן מדינות וקהילות איסלאמיות והן בדחייה טוטאלית של רעיון הפשרה ודרך ההסדר המדיני עם ישראל.

בעקבות המפגש בחברון ואירועים דומים לו, יש להזהיר בפני מקסם שווא העלול להיתפש על ידי חלקים בהנהגה ובציבור בישראל כ"הזדמנות" לפורר סופית את התנועה הלאומית הפלשתינית - המתקשה, אכן, "לספק את הסחורה" בעבור מי שעדיין רוצים בפשרה היסטורית ובפתרון של שתי מדינות - ולהחליף את מדיניותה הנוכחית של הממשלה במערכת של הסדרים עם כוחות מקומיים.

לגישה מעין זו יש תקדימים, הן בהקשר הישראלי-פלשתיני והן באזור כולו. בתקופת המנדט הבריטי טיפחה ההנהגה הציונית מערכת מסועפת של מנהיגים מקומיים שבחלו ב"מופתי" ובהנהגת התנועה הלאומית הפלשתינית. חלק מהסדרים אלה פעלו גם בתקופת מלחמת העצמאות ותוצאותיהם ניכרות במפת המדינה - למשל, באבו גוש.

ניסיון דומה ומוצלח יחסית מתרחש עתה בעיראק. ארצות הברית הצליחה בחודשים האחרונים לשפר בצורה ניכרת את מצבה ואת המצב הכללי בעיראק, בין השאר על ידי שיתוף פעולה עם ראשי שבטים נגד אל-קעאדה. בשני המקרים מדובר בהתמוטטות השלטון המרכזי ובנכונותם של גורמים מקומיים לשתף פעולה עם מי שעד אתמול נראה ככובש הזר נגד גורמים רדיקליים איסלאמיים, על מנת להבטיח מינימום שקט ויציבות. ההבדל הקריטי הוא, שארה"ב רואה עצמה כמי שמבקשת להשכין סדר ולצאת מעיראק, בעוד ישראל מבקשת להישאר באזור כמדינה יהודית ודמוקרטית.

פיצול בין עזה לגדה, התפוררות הרשות ושיתוף פעולה עם גורמי כוח מקומיים הם מרכיביה של מדיניות שתקרוץ לכל מי שמבקש להמשיך את הסטטוס-קוו. אך מי שתופש את המשך הקיפאון כמסוכן לישראל, משום שהוא מערער את אופציית פתרון שתי המדינות, ירחק מגישה זאת ויראה את הסיכון הגלום בה. עם אתגר חמאס ואתגר עזה יש להתמודד; עם גורמי כוח אזורים וגורמים מוניציפליים בגדה רצוי בהחלט לשתף פעולה. אך אסור לישראל להיוותר בלי שותף לגיטימי ואפקטיווי לפשרה היסטורית בין שתי תנועות לאומיות.