אל תשאירו אותו לבד

"הארץ, 01/08/2007

נשיא סוריה הגיב על הנכונות הישראלית לחדש את המו"מ עם ארצו בהקשחת עמדות. למרות זאת, כדאי להמשיך ולאותת על נכונות למגעים ישירים. רק כך יהיה אפשר לברר אם קיימת אופציה אמיתית להסדר שימנע מלחמה

משוואת היחסים בין ישראל לסוריה בעת האחרונה מזכירה באורח מדאיג את מערכת היחסים בין ישראל למצרים בשנים 1971-1973. באותה עת הביע הנשיא הטרי והבלתי מוערך של מצרים, אנואר סאדאת, את נכונותו לכונן יחסי שלום עם ישראל (חידוש מרעיש במונחי אותם ימים). בה בעת הוא התכונן למלחמה ואף התריע, יותר מפעם אחת, שהשנה הקרובה תהיה "שנת ההכרעה". הפרק הבא בהשתלשלות הדברים זכור לכולנו היטב.

גם בשאר אל-אסד מציע לדבר שלום ומאיים במלחמה. את רצונו לחדש את המשא ומתן עם ישראל הביע עוד לפני מלחמת לבנון השנייה, ואילו איומיו לפתוח במלחמה והכנותיו לקראתה החריפו והואצו בשנה האחרונה.

עד לפני כמה חודשים היתה התגובה ליוזמותיו של אסד שלילית. אהוד אולמרט דחה אותן כמה פעמים, לפעמים מטעם עצמו ולפעמים תוך מתן הסבר (לאו דווקא במפורש ולאו דווקא מפיו שלו), שארצות הברית מתנגדת לחידוש המו"מ הישראלי-הסורי.

דוברים בכירים בממשלו של ג'ורג' בוש אכן לא הסתירו את עמדתם השלילית באשר לחידוש המו"מ, אף שהקפידו שלא להתבטא בגלוי ובאופן רשמי כדי שלא להצטייר כמי שמכתיבים לישראל את עמדתה בעניין כזה. זה כמה שנים שבממשל בוש שוררת איבה לאסד ולמשטרו. מבחינת הממשל, עצם הפתיחה במשא ומתן פומבי בין סוריה לישראל תזכה את שליט סוריה בפרס שאינו ראוי לו.

לבודד או להפיל

כעסם של בוש ואנשיו על אסד נבע מכמה סיבות, שהעיקריות שבהן היו הסיוע הלוגיסטי למרד הסוני נגד ארצות הברית וכוחותיה בעיראק, ומדיניותה של סוריה בלבנון: הרצון לשמור על הגמוניה סורית, רצח רפיק אל-חרירי והניסיון להפיל את ממשלתו של פואד סניורה, שבעבור ממשל בוש היתה הצלחתו העיקרית (ואולי היחידה) ביצוא הדמוקרטיה למזרח התיכון. הברית הסורית-האיראנית, היחסים עם חיזבאללה ואירוח וטיפוח ארגוני טרור פלשתיניים בדמשק נמנו אף הם לחובתה של סוריה.

ב-2005 נראה היה שבוש חותר להפיל את אסד, אך ברגע האחרון נמנע נשיא ארצות הברית מחציית הסף. ככל הנראה חשש שאם יודח אסד, יירש אותו משטר הקשור לתנועת "האחים המוסלמים". כך בא הניסיון לבודד את אסד במקום הניסיון להפיל אותו. בהקשר זה ראה בוש במו"מ ישראלי-סורי מהלך שיסייע לאסד להיחלץ מן הבידוד ולרכוש לגיטימציה בינלאומית. זאת ועוד, רבים בוואשינגטון (וגם בירושלים) גורסים, שאין בכוונתו של אסד להגיע להסדר שלום עם ישראל, וכי כל עניינו הוא בניהול "מו"מ לשם מו"מ".

הסתייגותו של אולמרט מיוזמותיו של אסד נבעה משיקולים אחרים. הוא התחשב, ללא ספק, בעמדתו של ממשל בוש והיה שותף לספקותיו, אך שיקוליו העיקריים היו שונים. אולמרט, יש לזכור, נבחר כיורשו וממשיך דרכו של אריאל שרון, שדגל בקידום הסדרתה של הסוגיה הפלשתינית והתנגד לנסיגה מן הגולן, הכרוכה בכל הסדר עם סוריה. נכון ש"תוכנית ההתכנסות" של אולמרט נגנזה זמן קצר אחרי בחירתו, ונכון כי מאז מלחמת לבנון היה עסוק במידה רבה בהישרדות פוליטית, אך גם מכאן נבעה ההסתייגות מעצם הכניסה למו"מ עם סוריה. בנוסף, לאולמרט היה ברור שאין בכוחו הפוליטי לממש הסדר עם סוריה, וכי עצם פתיחת המו"מ תקומם נגדו גם את שדולת הגולן התקיפה.

למלחמת לבנון השנייה היתה השפעה מעורבת על שיקולים אלה. היא הגבירה את הכעס על סוריה, אך גם את החשש מהידרדרות למלחמה נוספת בצפון, אם בשל התפתחויות אפשריות בלבנון ואם ביוזמה סורית.

ואשינגטון אומרת כן, ולא

סוריה אכן משקיעה בתקופה האחרונה מאמצים ניכרים בשיפור יכולתה הצבאית. בשנות התשעים הידרדר הצבא הסורי, בשל שני גורמים עיקריים: קריסת ברית המועצות, הפטרונית וספקית הנשק של סוריה בעשורים הקודמים, והפסקת הסיוע הכספי של סעודיה ומדינות אחרות במפרץ, שהשתתפו בעבר במימון עסקות הנשק הגדולות שלה. סוריה הכירה בנחיתותה הצבאית מול ישראל וניסתה לבנות כושר הרתעה על שני יסודות: טילי סקאד, חלקם בעלי ראש קרב כימי, המחופרים ומוגנים בשטחה, וטילים שסופקו לחיזבאללה.

מצב עניינים זה השתנה בשל נכונותה של רוסיה לספק לסוריה מערכות נשק חדישות ונכונותה של איראן לממן את עסקות הרכש. מדובר במהלך הנמצא בעיצומו, אך עם השלמתו צפוי כי סוריה תהיה מצוידת ביכולות חדשות ובביטחון עצמי מחודש. על רקע זה יש עניין רב בשינוי שחל בשבועות האחרונים בעמדתן המוצהרת של ואשינגטון וירושלים, כמו גם בדברים שהשמיע אסד בסוגיית המו"מ עם ישראל בעת שהושבע לתקופת כהונה שנייה.

ואשינגטון הבהירה באחרונה, תחילה בהידברות שקטה עם ישראל ולאחר מכן מפי הנשיא בוש בעת ביקורו של אולמרט בארה"ב, שהיא אינה מתנגדת להידברות בין ישראל לסוריה, אף שאינה רוצה להיות צד או שותף למהלך כזה. כך ממשיך ממשל בוש להפגין, אם כי בצורה מעודנת יותר, הסתייגות ממו"מ כזה. לאסד הוא שולח מסר: אם אתה רואה בכך מסלול שיביא לחידוש ההידברות עם ואשינגטון, טעות בידך. מצד אחר, הממשל אינו חשוף לביקורת שהוא מחבל באפשרות לשיפור היחסים בין ישראל לסוריה.

אולמרט, מצדו, שוב אינו דוחה על הסף את רעיון המו"מ עם סוריה, אלא להיפך: הוא דיבר בפומבי על ניסיונות לכינון ערוץ ישיר וחשאי באמצעות צד שלישי. גם את השינוי בעמדתו קל להסביר. דווקא לנוכח סכנת ההידרדרות למלחמה עם סוריה בשנים הקרובות, ראש הממשלה הישראלי אינו רוצה להצטייר כמי שדוחה הצעות סוריות להידברות. עדיף להציע הידברות חשאית ולנסות לברר אם יש על מה לדבר, ואם אפשר לכרוך הסדר ישראלי-סורי בחבילה מקפת יותר שתכלול גם את יחסיה של דמשק עם טהראן וחיזבאללה.

אך בעוד ואשינגטון וירושלים מרככות את עמדתן (הפומבית לפחות), הקשיח אסד את זו שלו. בנאום שנשא עם השבעתו לתקופת כהונה שנייה סיפר על הניסיון לחדש את המו"מ באמצעות צד שלישי (טורקיה?), אך קבע תנאי פתיחה נוקשים: שיחות פומביות ולא ישירות ("שיחות קרבה" באמצעות מתווך); התחייבות מראש לנסיגה ישראלית כתנאי לפתיחה במו"מ (אסד הזכיר את הפיקדון של יצחק רבין כדוגמה, בלי להבהיר שה"פיקדון" הזה ו"פיקדונות" דומים שנתנו יורשיו לא כללו אלמנט של "התחייבות").

עמדה זו משמעה צעד לאחור. בשנות התשעים ובשנת 2000 קיימו סוריה וישראל שיחות ישירות וחשאיות (אם כי כמעט תמיד בהשתתפות של נציג אמריקאי); התביעה להתחייבות מוקדמת לנסיגה מלאה כתנאי לכניסה למו"מ היתה הגורם העיקרי לכישלונם של ניסיונות קודמים לגבש הסדר סורי-ישראלי.

רצון להתריס

להקשחה בעמדת סוריה כמה סיבות. אחת מהן היא עצם הרצון להתריס. מאז המשבר של 2005, בעקבות רצח חרירי, ביטחונו העצמי של אסד גבר. הוא רואה עצמו כמי שפועל מעמדת כוח (התמיכה האיראנית, ההשפעה בלבנון, ההשפעה על חמאס והג'יהאד האיסלמי), ואם ממשל בוש וממשלת אולמרט מפגינים הסתייגות ממו"מ עם סוריה או מציבים תנאים, תגובתו הטבעית היא הצגת תנאים משלו.

שיקול חשוב לא פחות הוא הרצון להגיב על מה שדמשק רואה כהתעלמות מסוריה. נאומו האחרון של בוש על החייאת תהליך השלום הישראלי-הערבי עסק באורח בלעדי בסוגיה הפלשתינית. שליחותו של טוני בלייר מתמקדת אף היא בסוגיה הפלשתינית. בוש ושרת החוץ, קונדוליזה רייס, הבהירו לא אחת את שאיפתם להשאיר "מורשת" או "חותם" חיובי (להבדיל מעיראק) בצורת הסדר ישראלי-פלשתיני.

מגמה זאת אינה מקובלת על אסד ומשטרו, ותגובתם האופיינית הראשונית היא הקשחת עמדות. אחר כך יישקלו צעדים נוספים, כמו הפעלת הלקוחות הפלשתינאים ברצועת עזה ובגדה והשותפים הלבנונים, כדי לחמם את הזירה ולהבהיר שאת סוריה אי אפשר להשאיר מחוץ לתמונה. מאוחר יותר, עם התקדמות תהליך ההתעצמות, תיתכן פנייה לאופציות רדיקליות יותר.

מה משמעות הדברים מבחינת ישראל?

נטייתה הטבעית של ממשלת אולמרט היא להעדיף את המסלול הפלשתיני. במסלול זה קיימת כבר מתכונת פעולה, והוא מועדף על ידי ארצות הברית ולאמיתו של דבר גם על ידי רוב העולם הערבי. "היוזמה הערבית" ומסרים אחרים משקפים עמדה של מדינות ערב הסוניות השמרניות, המבקשות מישראל לחולל התקדמות נראית לעין בתחום הפלשתיני כדי שיוכלו לשתף פעולה, או לפחות לתאם עמדות, בהתמודדות עם האיום העיקרי מבחינתן - איראן.

יהיה זה נבון ונכון מבחינת ישראל להתקדם במסלול זה, אך אין זה מעניינה לדחוק את סוריה לפינה. לכן אסור להגיב על הקשחה בעמדת סוריה במשיכת כתפיים ובטריקת דלת. התשובה צריכה להיות דחייה של תנאי הפתיחה שמציג אסד, ואיתות מתמשך על רצון לדבר במישרין ובאורח חשאי כדי לברר אם יש אופציה אמיתית להסדר שיענה על צרכיה ודרישותיה של ישראל.

בד בבד חיוני לשקם את כושר ההרתעה של ישראל מול סוריה, מבחינה מהותית ותדמיתית כאחת, כדי להקנות תוקף לעמדות המדיניות שתחליט לאמץ.